א. נלמד בחדש אלול ונזכיר בענייני דיומא. בשולחן ערוך מהדורה קמא (ונציה שכה) כתב מרן דמנהג כפרות יש בו משום דרכי האמורי. (ככתוב בב"י בשם הרמב"ן). במהדורה שניה (ונציה שכז) שהוציא הוא עצמו, כבר נכתב כמו לפנינו רק יש למנוע המנהג. (וזה ככתוב בב"י בשם הרשב"א). יש אומרים שכנראה לאחר שיצאה מהד' קמא פנו אל מרן במחאה על נוסח חריף זה והודיעוהו למרן עד כמה המנהג נפוץ במקומות אחרים ועד כמה יש לו שרש מימי הגאונים (עצם הידיעה מגאונים כבר הובא בטור ובב"י) ושגם האריז"ל הסכים לו על פי קבלה, ולכן שינה ומיתן את חומר ההתנגדות. וצריך בירור אם יש לזה מקור כלשהו או משאלת לב ושגיוניו. - הערה זו כבר נכתבה לעיל ונשנית כאן ליתר דיוק ולהשלמת הנושא.

בסוגיא עצמה אמרו אביי ורבא אם יש בו משום רפואה אין בו דרכי האמורי. לכ' היינו מנסחים בפשטות, אם זה טבעי, מותר, גם אם זו שטות, כל זמן שהשטות מתיימרת להועיל במהלך טבעי. אם זה סגולי זה דרכי האמורי. אבל רש"י הזכיר לחש בתור רפואה כי זה על המכה עצמה, וזה טורף את הקלפים ומצריך הגדרה מחודשת מתי זה רפואה ומתי לא.

ב. בסוף הסוגיא וטמא טמא יקרא. זה נגד פשטות הקרא שמכריז כדי להזהיר שלא יתקרבו וייטמאו ממנו.