"תני רב דימי אחוה דרב ספרא: לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו".

הקשו המפרשים, הרי מצינו שחכמים סיפרו בשבח חבריהם, כגון רבן יוחנן בן זכאי שהיה מונה שבחן של חמשת תלמידיו (אבות ב, ח).

על כך נאמרו מספר ישובים.

א) רמב"ם (הלכות דעות ז, ד) :
מדובר רק בפני שונאיו.
אם כן לכאורה לפני רבי ישבו גם שונאיו של ר' יהודה חייטא.
וקשה למה לא הזכירו זאת בגמרא, הרי בזה תלוי עיקר האיסור.

ב) רי"ף (פ"ב דשבת) רש"י (ערכין טז.) רשב"ם והמאירי:
מדובר כשמרבין בשבחו יותר מדאי.
לשיטה זו קשה למה כתב מיושר הוא שבח רב מדאי.

ג) שיטה לא נודעת למי (הובא בשיטה מקובצת) :
מדובר דוקא באדם שמקצת מעשיו מתוקנים ומקצתם לא.
לשיטה זו מבואר, שהשבח שסיפר רבי שמעון ברבי לאביו הזכיר את הגנאי בדבר הגט המקושר. וכתב המהרש"א שכך הביאור כאן לכו"ע.