א. בסוף העמוד, אלא במאי לאו בששים. לכאורה מנין להש"ס לומר כך, הא שפיר יש לומר כפשוטו דאין לזה שיעור כלל אלא נתינת טעם, שכל שאין הרגשת טעם הרי זה מותר, כמו שבאמת כך הדין בכל מין בשאינו מינו דהיתירא או כשיש קפילא ארמאה, דלא שמענו שיש מינימום מסויים כדי לבטל. ועי' היטב בתוס' שתירוצו (על שאלה אחרת) לכאורה מיישב גם את זה, שלגמרא היתה משמעות שיש כאן איזה שיעור.

ב. רבי אמי משדר להו. רש"י כתב שלא מחי. לכאורה בגמרא מפורש שלא רק שלא מחה אלא הוא היה שולח. (וכבר העירו דזו הנהגה שצריכה עיון, איך מותר למורה הוראה שסובר שאסור לשלוח למורה שיתיר).

ג. לפסקי רש"י. והלכתא אין בגידין בנותן טעם. פסק רש"י דהיינו בו, אבל בשמנו איכא.