א. אילימא לב"ש מקנח ולא מדיח. ברש"י כ' שהקינוח יפה מן ההדחה. אין זה כפשוטו שהרי זה בפה וזה בידיו, אלא הקינוח יפה ועדיף לקיימו מאשר הדחה, כלומר הקינוח דפיו נחוץ והדחה דידיו לא נחוצה. והבן.

ב. וב"ה מדיח ולא מקנח. רש"י פתח דלא סגי ליה קינוח (ותרגומו דאין מספיק) ומסיים דאין צריך קינוח, ורצה לומר דקינוח לב"ה לא מעלה ולא מוריד להאי ס"ד.

ג. אבא הוי סייר נכסיה. תמוה מה שייך חלא בענין שכזה. אמנם בעלי המוסר הישיאוהו על חשבון הנפש, אבל אין הענין יוצא מידי פשוטו דהא בסמוך מייתי עובדא דאריסיה דאביי. ואולי לא מאהבת הממון עשה אלא מתוך הקפדה על בל תשחית, ושמואל חש עצמו פחות מדקדק בהאי איסורא דבל תשחית.

ד. חמין מפעפעין. עי' רש"י ועדיין לכ' זה דבר זר שחמין ינקו פחות מצונן.

ה. קה:) לא שקיל מידי מפתורא. יל"ע אמאי השמיטוהו הפוסקים, אחרי דאביי ורבה דנו בו, ומר בר רב אשי ובני דורו עדיין נהגו בו.

והא דאמר דשקיל ואהדר לית לן בה, לכ' זה רק לטעמא דרבה דהוא סגולה אבל לאביי מנין יידע השותה דעומד להחזיר. ומכאן לכאורה ראיה דטעמיו של רבה אינן הוספה על טעמיו דאביי אלא שוללות אותן.

ו. (קו.) אי הוה ידענא לא איעכבי. ראה בתוס' שמיישב ב' תירוצים, והמעיין היטב יראה שהם שני תירוצים על שתי קושיות, קושיא קושיא ותירוצה. כלומר על הקושיא השניה מדוע לא הודיע התשובה היא היה ירא מחביריו, ואז חוזר לקושיא הראשונה מדוע לא עשה כן בעצמו, משום דלא מהני אלא כשנעשה על ידי השותה.