א. ולא לעורבים. קצ"ב דהרי הנידון לכאורה היה האם מחוייב להצניע ולשמור לעניים שזו הקושיא בסמוך מתרומה, ומה קשור דרשא זו. ולכ' נראה דהוא בא לשאול אם להשאיר בשדה או ליקח לעצמו ועל זה הביא ברייתא (או דרש מעצמו) ולא לעורבים, אלא דממילא משמע דנוטלן לעצמו ולא שומרן לעניים ועל זה מקשה מתרומה ועדיין צ"ב. וגם המשך הסוגיא צ"ב דמשני תרומה טבלה, ר"ל וע"כ מפרישה, והרי עיקר הנידון הוא האם מחוייב לשמור עליה עבור עני וכהן ולזה לא יועיל מה דטבלה, שהרי יוכל להפריש ולא לשמור. וכנראה אחרי שבא לידו בשעת הפרשה, סברא הוא דמחוייב לשמור. ויותר נראה דהנידון היה האם יקח לעצמו מהשדה דזה כמו ביטול הפרשה, ועל זה מביא ולא לעורבים דיקח אף דהוא כעין מבטל הפרשה, והקשה מתרומה מדוע לא יימנע מלהפריש ועל זה מתרץ טבלה, ושוב מעיר ממתנות דאם אין כהן אמאי שם בדמים יאכלם בלא שומא. ודוק.

ב. קדים רבי אמי וזכה. כל הענין צריך ביאור. מה מקשה ולא שיטול מעצמו הלא זה נאמר במתנות כהונה ולא כאן שהיה מתנת חולין בעלמא, ודוחק דהיה פדיון מעשר עני וכדומה. ומה התשובה לעניים, וכי יכול כהן לחטוף מתנות אם ייתנם לעניים. והדמיון לכהן גדול גם הוא זר, וכי כל אדם גדול מוטל על הציבור להעשירו עד כדי שיוכל לדאוג לזה לבד. וכנראה דהכל עולה לענין אחד, דהקושיא רק מכיון דמצינו ולא שיטול מעצמו, כך ראוי לנהוג בכל מתנה, ועל ראוי בעלמא כזה יש מקום להקל לצורך עניים ולדמות אדם חשוב לכהן גדול.