א. ושמואל אמר. ראיתי (ספר לב אריה) מעירים הערה חשובה, שהרי מסקינן דרב כוונתו למנה של ארבעים ומנה ופרס היינו ששים, ושמואל אמר גם כן ששים, ומה שאמר שמואל סלע, כוונתו א' מששים בששים כדלהלן, ורב נמי סבר א' בששים להלן יחד עם שמואל, וא"כ במאי פליגי, וזה נמסר בלשון פלוגתא. ולכ' כל המח' ששמואל לא מצריך מחומשות. ויל"ע.

ב. העולה מהסוגיא. מתוך כמה גז מתחייב - לר' דוסא כל רחלה מנה ופרס (ברש"י קלח. דהיינו מנה דכ"ה סלעים), קי"ל כחכמים דהיינו כל שהן, אלא מצינו כמה שיטות בכוונתם, לרב בהוה אמינא היינו ל"ז סלעים ומחצה ולמסק' ששים (ובעינן מחומשות), לשמואל ששים וא"צ מחומשות (וכנ"ל בשם לב אריה), וכן לר' יוחנן עצמו, לריו"ח משום ר' ינאי שש, ולר' אלעזר כל שהו ממש.

כמה נותן – מסקינן דלרב ושמואל א' מששים בכל מקרה, וכן יענה עולא בשם ר"א, ורק ריו"ח (משום רבו) דאמר חמש לכהן משמע דכך מפרש למתני'. ואם יש לו הרבה ורוצה לחלק לכמה כהנים לא יפחות לאחד מחמש וזאת כוונת משנתינו.

ג. אריו"ח שש. משמע דזה גופא מקורו , מכך שלמד במשנה דנותנין חמש דלא כשאר אמוראי, ובעינן שייריה ניכרין לבעלים לפחות סלע, ולכן שש. אלא דזו שיטת ר' ינאי ור' יוחנן עצמו לא ס"ל כאמור.

ד. וליטעמיך ולרב מי ניחא וכו'. ר"ל אחרי דנתבאר דאין כוונת המשנה בכלל לומר ששיעור נתינה תמיד חמש (רק הוא שיעור לכהן אחד כשיש הרבה), ממילא לא קשה גם לשמואל ולעולא. רק לר' ינאי ע"כ מפרש משנתינו כפשוטה וכנ"ל.

ה. העולה בענין תרומה. מן התורה בכל שהוא. מדרבנן בדגן תירוש ויצהר ראוי ליתן א' מארבעים, אמנם בזה תיקנו בינונית ורעה, וקראי דיחזקאל דמרמזין על זה נאמרו בחיטין ושעורין, ובדרבנן לא תיקנו טפי מא' בששים. (והמחמיר בזה אין לזה מקום לכאורה אפילו לא בזמן הזה). ואע"פ שרש"י מביא את רמיזה דיחזקאל בסוף ד"ה ושיעור העוסק בדרבנן, אבל קאי אדלעיל. וכן נראה ברש"י להלן גבי פאה ד"ה דאורייתא.

ו. הכא בחו"ל. צל"ע דהרי ליכא כלל פאה בחו"ל.

ז. אנחת לן חדא. פירש"י אחד מדבריך יכול להתקיים. לכ' היה צריך לפרש אתה הנחת לנו קושיא שהיתה בידינו. דהיינו ר' יוחנן אמר לעיל שש, והשתא אמר לאיסי ששים, ובדבריך נודע דשש הוא משמיה דרבו. וגם אקשת מתפרש כן, שהרי רק ממנו שמענו לרב ששים, ומה שאמר רב ששים לעיל עם שמואל, היינו הנתינה א' מששים ולא הסך הכל. אמנם זה רק לפי' שני ברש"י, אבל לפי' ראשון מה שאמר רב כאן בששים היינו א' מששים, וא"כ זה כבר שמענו מקודם, ולפי זה אקשת היינו בלאו דבריך, ולכן גם אנחת היינו יכולה להתקיים ולא מלשון יישבת. ודוק.