"(דברים א) כקטן כגדל תשמעון.
אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך דין של פרוטה, כדין של מאה מנה.
למאי הלכתא? אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה - פשיטא!
אלא: לאקדומיה".

פירש רש"י:
"לאקדומיה - אם בא לפניך דין של פרוטה, וחזר ובא דין אחר של מנה, הקודם לפניך - הקדם לחתוך".

האם מותר להדחף בתור?
אז מה אם הוא הגיע קודם? הוא קנה את התור?
היכן יש מקור העוסק בשאלה זו?

כאן! במילה "לאקדומיה".
אומרת הגמרא שדין העוסק בסכום גבוה אינו קודם לדין העוסק בסכום נמוך.
אך קיימת הנחת יסוד, כדברי רש"י, שקיימת קדימות למי שהגיע ראשון.

ועדיין הקושיה במקומה עומדת, כיצד 'קנה' הראשון את התור והלא לא נעשה קנין!
ועוד, שמשמע מקושית הגמרא שאילו דין של מאה מנה היה חשוב יותר, היינו מקדימים אותו. וקשה, וכי מותר לגזול אחד, על מנת להקדים ולדון אחר? אלא שגזל גמור אין כאן.

לכן נראה, שהקדימות היא מדין "עני המנקף בראש הזית - מה שתחתיו גזל, מפני דרכי שלום" (גיטין דף נט: ), ומדין "עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו" (קידושין דף נט. ראה תוספות הרא"ש שם שאם טרח, יש לכו"ע דין קדימה, אפילו במציאה שכולם מחזרים אחריה. וה"ה במי שטרח להגיע ראשון).

וכיון שאין כאן בעלות ממש, רשאי הדיין לשנות את התור לצורך חשוב יותר.
וכמעשה רב של הרב מרדכי אליהו דלעיל (על דף ו: ), ולמרות שהרב מרדכי אליהו עצמו אמר שקיימת חובת קדימות בתור, והביא ראיה מדין "בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום" (גיטין שם דף נט: ).
גם י"ל שהדיין עצמו אינו מחוייב לראשון להקדימו, שהרי אילו רצה יכל שלא לדונו כלל. אך סברה זו אינה קיימת במקום שהוא שכור לבני העיר לדונם.