"אמר רב הונא אמר רב (נחמן): מניין שהאשה כבעלה - דכתיב (ויקרא יח, יד) ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא. והלא אשת דודו היא! מכלל דאשה כבעלה".

קשה:
וכי מפני שמצינו שאשת הדוד נקראת דודה נלמד שדינהם שוים?
אם תמצי לומר ששויון השם מביא לשויון בדין, למה אין דין בת הבת כדין הבת, והלא מצינו בכתובים שבני בנים קרוים בנים (אמנם שלא בפרשת עריות), כמו שכתב רבינו בחיי בבראשית כט, ה
"לבן בן נחור - היה ראוי לומר: לבן בן בתואל, אבל בני בנים הרי הם כבנים. וכמוהו: אחותי בת אבי, שפירושו: בת בן אבי, כי בת הרן בנו של תרח הית"ה.
וכן מוכח שלשון "בת פלוני" משמעותה "בת בן פלוני" בבראשית פרק כד, מח
וָאֲבָרֵךְ... אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ.
והרי רבקה היתה בת בנו של נחור אחי אברהם.

אלא שפסוק זה דומה לעוד פסוקים שם:
(ויקרא יח, ח) עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא.
(שם י) עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה.
(יב) עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא.
(טז) עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא.
כלומר שטעם האיסור בכל נשים אלו, שנחשב לפגיעה בערוות בעליהן.
וכתב במשך חכמה על פסוק י
"כי ערותך הנה. הנה נתבאר בספר אור שמח דהתורה השוה: דכל שבנקבה ערוה - בזכר תהא אשתו אסורה".
והטעם כנ"ל, שהבעל של אותה אשה הוא הוא הקרוב ש"ערוותו" אסורה מלהגלות. ואשתו אסורה מטעם "שהאשה כבעלה".
כמו כן תחילת פסוק דידן: "ערות אחי אביך לא תגלה", ולא כתוב: "ערות אשת אחי אביך לא תגלה". וכן מפורש בויקרא כ, כ: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה.

מעתה קשה למה בסוף הפסוק כתוב "דודתך היא", ולא כתוב "ערות דודך היא", בדומה לשאר הפסוקים? ועוד, שדודה היא אחות האב עצמה, ולא אשת אחי האב, ככתוב (שמות ו, כ) וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה!

אלא שעל כך עיקר סמך דרשת הגמרא. בהכרח המילים כאן "דודתך היא", משמעותן "אשת דודך היא", ושהיא אסורה משום הדוד, מפני "שאשה כבעלה". ומשום כך היא נקראת דודה, כאחות האב עצמה, להיות שדין שתיהן שווה, כדברי האור שמח.