ג.

תרומה ומעשר דגן ומעשר בהמה – אינן נוהגות בשל גויים.

לאו שאין בו מעשה – קי"ל דאין לוקין ולר' יהודה לוקין.
תמורה תנן דלוקה. לרב היינו רק לר' יהודה, ולריו"ח משום דבדיבורו איתעביד מעשה.
נשבע, מקלל חבירו בשם, וי"א אף מקדים תרומה לביכורים – לוקה אע"פ דאין בהן מעשה.
(עי' להלן דמוקמינן לכוונת ריב"ח דאין לוקה ואף דאיתעביד מעשה בדיבורו, משום דניתק לעשה).
ועי' בכל אחד מהן פרטי הדינים להלן.

ג:
שבועת שוא במזיד – לוקה. והיינו כגון לשנות את הידוע.
שבועת שקר לשעבר (אכלתי או לא אכלתי) במזיד – לוקה.
לא אוכל ואכל במזיד – לוקה דהוי מעשה, וא"צ לריבויא מקרא.
אוכל ולא אכל – אין לוקה. לריו"ח משום דאין בו מעשה ולא נתרבה ולר"ל משום התראת ספק.

עבר על שבועת ביטוי להבא בשוגג – מביא קרבן חטאת עולה ויורד.
שבועת ביטוי לשעבר בשוגג – לרי"ש פטור לר"ע חייב.
שבועת העדות אף בזדון – חטאת עולה ויורד. שבועת הפיקדון אף בזדון – אשם גזילות.
שבועת שוא – אין קרבן.
שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה – חייב אחת.

מותר לישבע באמת בשם. בין להפיס חבירו בדין (כגון שבועת השומרים), בין לקיים המצוה, ובין לאמת דבריו בעלמא.
המוציא שם שמים לבטלה – עובר בעשה, ואין לוקה.
מקלל חבירו בשם – עובר בלא תקלל חרש, ולוקה מקרא דליראה את השם והפלא.