"עומדין מנלן? - אמר רבי יצחק בר אמי: דאמר קרא (שופטים ג') ואהוד בא אליו והוא ישב בעלית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא. והלא דברים קל וחומר, ומה עגלון מלך מואב, שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי - עמד, ישראל ושם המפורש - על אחת כמה וכמה".

לכאורה קשה, הרי קל וחומר זה סותר את עצמו, כי אם אכן ישראל חמור מנכרי, למה אין ישראל חייב לעמוד גם בכינוי?
אלא צריך לומר שדין שם המפורש בישראל כדין כינוי בנכרי. כל גברא בשם החמור דידיה. למה הדבר דומה, לאדם הבא לפני המלך, מגיע עד למקום שהוא מורשה לבא, ומשתחוה רק שמה.
לכן אם עגלון עומד בשם החמור דידיה, קל וחומר שישראל עומד בשם החמור ביותר דידיה. אך אינו עומד בשם הקל.

ובשולחן ערוך אורח חיים סימן נו, א כתב הרמ"א:
"ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה".
וכתב על כך המשנה ברורה בס"ק ח
"ויש אומרים שאין צריך לעמוד, אלא שכל קדיש שתופסו מעומד כגון לאחר הלל לא ישב עד שיענה אמן יש"ר. ויש לחוש לדברי המחמירים. ויש ללמוד קל וחומר מעגלון מלך מואב שהיה נכרי וקם מעצמו מעל כסאו לדבר ד' כל שכן אנחנו עמו".

וקשה, הרי קל וחומר זה הוא מגמרא דידן, והוא עוסק רק בשם במפורש, ולא בשאר שמות, ובודאי לא בקדיש שהרי אין בו אזכרות.
אלא בהכרח שכוונת המשנה ברורה לאו בדוקא, והלימוד מעגלון הוא רק על עצם חשיבות העמידה וכבוד הבורא. אך אינו ראיה לעצם הדין.