א. בשלמא לרב חסדא. לכאורה צריך ביאור גדול מה קושיית הגמרא, הרי כוונת הברייתא שכל זמן שלא עבר כדי שהייה טמאין מספק ואחר שעבר אין הבעל טמא לרבנן, ולרב אשי שהייה זו היא בדיוק כשהייה דתושיט ידה. ומאי קשיא להו על רב אשי. ועי' רש"י ד"ה לא שהתה שכנראה בא לבאר זאת וכוונתו צ"ב.

ב. הכא יש שור שחוט לפניך. משמע בסוגיא דלשמואל וריו"ח המוצאת דם בראייה או בבדיקה ומטמאין לה מעת לעת, אין בועלה בזמן זה נטמא שבעה, והמוצאת כתם, מכאן ולהבא בועלה נטמא שבעה, (אע"פ שהיא עצמה נטמאת עד שעת כיבוס למפרע). ועל זה באו לחלק דכתם לגבי מכאן ולהבא הוי שור שחוט, וא"כ צ"ב מדוע הזכיר כאן רש"י ומיום שלבשתו היא בספק זה.

ג. אפילו הגיע שעת וסתה מותרת. והק' תוס' דהא צריך לפרוש. ולכאורה דבריהם צ"ב, דאה"נ צריכין לפרוש בעונת הוסת או גם עונה סמוך לה, אבל עבר הזמן שוב מותרת ואפילו לא בדקה למ"ד וסתות דרבנן, וא"כ שפיר קאמר רבב"ח דעבר וסתה, ר"ל לא באותו היום, מותרת. ויל"פ.