אָמַר רָבָא: דְּחָפוֹ לַבּוֹר וְסוּלָּם בַּבּוֹר, וּבָא אַחֵר וְסִילְּקוֹ, וַאֲפִילּוּ הוּא קָדַם וְסִילְּקוֹ - פָּטוּר, דִּבְעִידָּנָא דְּשַׁדְיֵיהּ יָכוֹל לַעֲלוֹת הוּא.

רש"י מסכת סנהדרין דף עז עמוד ב

ואפילו הוא - הדוחף עצמו.
קדם וסלקו - קודם נפילתו של זה - פטור.

דברי רש"י אינם מובנים – מאי רבותא שקודם נפילתו של זה לקח את הסולם ? מן הסתם נפל הלה והדוחף הוציא את הסולם ומנע ממנו הצלה. ובזמן שהיה הנופל בבור הוא היה בבחינת "בעידנא דשדייה" שהיה יכול להינצל.
שאלה זאת ראיתי שואל ב"משנה הלכות" לג' מנשה קליין (הקטן) שליט"א, ואני מביא קטעים מתשובתו :


והרמב"ם לא כתב כן :

והרמב"ם בפ"ג מהל' רצושמ"ה הי"א כתב וכן הדוחף חבירו בבור והיה שם סולם שיכול לעלות עליו או שזורק בו חץ והי' תריס בידו להגן עליו ובא אחר וסלק את הסולם והסיר את התריס, שניהן אין נהרגין בב"ד אפילו היה הדוחף עצמו הוא שחזר וסלק הסולם פטור ממיתת ב"ד ונדרש ממנו הדם, והנה לא כתב שלקח הסולם קודם שנפל לבור ומשמעותו לכאורה לאחר שנפל, וכן משמעות הוא שחזר וסילק הסולם משמע לאחר שדחפו ונפל בבור וק"ל. (הובא בשו"ת משנה הלכות חלק יד סימן רעח)


והנה תירוצו (לענ"ד דחוק למדי) של בעל המשנה הלכות שליט"א:


שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן רעח

נחזור לדידן כי נראה דברי רש"י מתפרשין כפי פשוטן שמיירי שדחפו לתוך הבור וקודם שנפל לתוך הבור קדם וסילק הסולם נמצא הגם שנפילתו בבור היתה כבר לאחר שסילק הסולם ומ"מ לא נתחייב מיתת ב"ד כיון דהעונש בא לו על הדחיפה ובשעת הדחיפה הי' שם סולם והי' בידו לצאת ולהציל עצמו ולכן אפילו סילק מיד אחר זה הסולם החיוב אינו בא רק על מעשה הראשון ומעשה זו בפטור ממיתה היתה וסליקת הסולם לא הוי רק גרמא ופטור ממיתת ב"ד כנלפענ"ד, והארכתי קצת כי אהבה דוחקת לפלפל בדברי תורה ויהיו נא דברי אלו לרצון לפני אדון כל.
ידי"נ קשור באהבתו בלב ונפש, מנשה הקטן.

אם מישהו מכיר הסבר אחר אשמח לשמוע (בשוטנשטיין לא עיינתי).