א. לאתויי סומא באחת מעיניו ורבי מאיר היא וכו'. לרבנן דמכשירין הוא הדין גם סומא בשתי עיניו כדמשמע מעובדא דההוא סמיא בסמוך דהכשירו ריו"ח כרבנן ומשמע שהיה סומא לגמרי, והא דנקט באחת מעיניו משום דבעי להכשירו לעדות, וכפי הנראה לזה רמז רש"י בסוף עמ' ב'.

ב. מה ענין ריבים אצל נגעים. לכאורה משמע דיש כאן קושיא המכרחת את ההיקש, ומאי קשיא ליה על הקרא שמונה דברים הנעשים על פי כהן. ואם כוונת הקושיא שריבים לא שייכים לכהנים הוי ליה למינקט מה ענין ריבים אצל כהנים. (הן אמנם מצינו בהם יורו משפטיך ליעקב, אבל למעשה אין הדיינות שייכת לכהנים טפי מלכל ישראל).

ג. כל שחייב במעשרות וכו'. היינו דמעשר צריך להיות גם אוכל וגם גידולו מן הארץ, ולטומאת אוכלין סגי אוכל, ולכן כל מעשר מטמא אוכלין ולא בהכרח אוכלין חייב במעשר. וכן בסמוך מעשר ופאה, לפאה כל ההגבלות של מעשר ונוסף עליו לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום, ולכן כל החייב בפאה שמתקיימים בו כל חמש התנאים ע"כ כלול בו ג' תנאי המעשר, אבל יש בו ג' תנאי המעשר יכול עדיין להיעדר את ב' גדרי הפאה הנוספים.

ומש"כ רש"י דילפינן להגבלות הפאה מצד דומיא דקציר לכ' הוא רק אסמכתא דהא הוי מדרבנן (עכ"פ לתוד"ה למעוטי) חוץ מדגן תירוש ויצהר. אמנם היה מקום לומר דכללא דנשמר הוא דאורייתא וילפינן ליה מהכא גבי דגן וכו', אלא דדוקא פטור הפקר ממתנות עניים נלמד מקראי אחריני דתעזוב.

ד. (נ:) אף אנן נמי תנינא. זו לא סייעתא אלא קושיא על ריו"ח מאי קמ"ל מסברא דנפשיה אטו מתני' אתי לאשמועינן. ולכן טרחו לדחותו ר"ז ור"פ כדי ליישב את ריו"ח.

ועצם הראיה של רבא ממשנה זו צ"ב, דהא התם העוף בחייו ראוי לאכילה ובמותו משתנה מצבו באופן טבעי ומפסיק להיות אוכל ללא מחשבה נוספת, ויתכן שמחשבת חיים לא הויא מחשבה לא משום דאז לא היה ראוי לטומאה, משא"כ בעולשין. ויל"ע.

ומה שהביא אביי מתרנגולת שביבנה הוא קושיא נוספת על ריו"ח דשמעינן לה מההיא משנה נמי, ושואל את ר"ז איך ידחה לפי דרכו משנה זו.

ה. תרנגול דאגמא. לשיטת רש"י דהוא אותו מין דתרנגולתא ומ"מ אסור, היינו משום דדורס משא"כ הנקיבה, וכמו דדרש מרימר להלן דלכן אח"כ שבו ואסרוהו כיון דראינו דגם התרנגולתא דורסת לעיתים. (וכ' רש"י במק"א דמהאי טעמא לא אכלינן עוף בלא מסורת אף דנראה לעינינו שיש בו כל הד' סימני טהרה, שמא דורס הוא ולאו אדעתינו כמו בהאי תרנגולתא).

ואגב בכתבי האר"י יש רמז לד' הסימנין בתיבת "צפור" טהורה תאכלו. דכל אות היא האות השניה מסימני הטהרה. צ – אצבע יתירה, פ – זפק, ו – (אינו) דורס, ר - קרקבנו נקלף.

ו. בסוגיא דגוזל שנפל לגת, פליגי תנאי לכאורה אי נבילת עוף טהור בעיא מחשבה, ולמסק' כולהו מודו דבכרכין לא בעי ובכפרים בעי ופליגי אי נפילה לגת ממאיסתו ומשוי ליה ככפרים, ולפ"ז צ"ע הק"ו דריב"נ. וקרוב לזה הקשו התוס' בד"ה אלא.