א. מצאנו כמה מקרים שלא הולכים בהם אחר דין רוב, וצ"ב למה,
א. אין ביטול באדם דהיינו שאין ביטול בישראל אחד שהתערב עם שני גויים ולהיפך, וצ"ב מאי שנא מתינוק המושלך ששם הולכים אחר רוב ישראל או רוב עכו"ם,
ב. לגבי להגדיר מי מתוך עשרה בני אדם הרג, ויש רוב שאחד מהם הרג, לא אומרים שיש רוב שפלוני הרג.

ב. א"א להגדיר מי הרג ע"י דין רוב, דכל שהספק הוא חשוב, אין לתלות אותו ברוב סיבות של כל צד, אלא יש להישאר בעצם הספק. וכן הטעם למה אין ביטול ברוב ביהודי וגוי, ורק בתינוק מושלח הולכים אחרי הרוב, דצדדי הספק במציאות הם מי השליך אותו, וזה לא דן באופן ישיר על מהות התינוק אם הוא יהודי או גוי, משא"כ בביטול של תינוקות חד בתרי, הצדדים של הספק הם מהות התינוקות.

ג. וכן מצאנו בדין דנתערבו נסקלין בנשרפין סנהדרין עט' ב'
א. ע' תוס' שם פ' ב' ובתוס' חולין יא' ב' ובתוס' זבחים עא' א' [בא"נ] דהקשה ריב"ם לר"ת למה לא אזלינן בתר רובא דנתערבו נסקלין בנשרפין אלא ידונו במיתה הקלה, ות' ר"ת בתירוץ א', דכיון דאפשר שהוא זכאי לגמרי מהמיתה החמורה לא אזלינן בתר רובא משא"כ בהרג ודאי דאזלינן בתר רובא לומר שהרג ב"ק.
ב. לכא' כוונת ר"ת ז"ל לחדש שההבדל בין מיתה חמורה למיתה קלה נכלל גם בדין דאין הולכין בפק"נ אחר הרוב, דלא רק במצב בין חיים למות נאמר הדין דאין הולכין בפק"נ אחר הרוב, אלא גם באיכות אופן שלילת החיים, נאמר ג"כ דין זה.
ג. וכאן הרוב מכריע באופן ישיר נגד מיעוט של מיתה קלה, לומר שהוא כרוב החמור, ואין כאן דיון עקיף להגדיר את המעשה המחייב אותו מיתה, אם הרג טריפה או ב"ק, אלא הרוב חל על עצמו אם הוא זכאי ממיתה חמורה או לא, ועל זה הדר דינא, דנפש האדם אפ' רק לעניין איכות מיתתו, שקול כהרוב, וה"ל פו"פ.