א. לייתי קיטמא נהילא. היינו מנופה. ע"פ הערוך וכדאי' בכ"מ. ופלא על רש"י שלא פירשו.
- ולחתום פומיה. מקודם כבר אמר ולחתמיה. ובפשטות לעיל היינו צייר והשתא חתים, וכך משמע מרש"י. ועי' רש"ל שמשמע ממנו די"מ ולחתמיה לפומיה שלו עצמו. ולא נתפרש איך יחתום ולכמה זמן.

ב. במקום רינה. כתב רש"י בית הכנסת, ששם אומרים הציבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב. משמע מכאן שאם בית הכנסת נקרא על שם הרינה והיינו הנעימה והזמרה, הרי שזו עבודה חשובה ורצויה להרטיב את התפילה בנעימות. מלבד הערך המוסף שזה גורם לצערי הצאן להיקשר למקום התפילה בצורה חיובית. מסופר על אחד האדמורים (הדברי ישראל ממודזיץ) שהיה נוהג לחבר לכל ראש השנה הרבה ניגונים חדשים לקטעי התפילה, ושאלוהו הלא כבר יש מספיק ניגונים. וענה לשואל אתה קנית בגד חדש לחג, כביכול גם הקב"ה אוהב שאותה התפילה תהא מלובשת במלבוש חדש.
- ומנין לעשרה ששכינה עמהם. לכאורה היינו שנמצא בבית הכנסת אף בלא עשרה ושורה עם עשרה גם שלא בבית הכנסת. אמנם ייתכן ששימשו חז"ל כאן בלשון הקב"ה וכאן בלשון שכינה ולאו היינו הך. ונמצא בבית הכנסת רק בעשרה אלא שאז יש דרגה גבוהה יותר של השראת השכינה המכונה כאן הקב"ה.
- בעדת קל. מקורו מהעדה הרעה דמרגלים. רש"י. ורמז יש כאן ללמד ענין ציבור דוקא ברשיעי, ללמדך שכל עשרה מישראל אף רחוקים וחוטאים (אולי יש בזה חילוקים בין מיני חוטאים) עדיין בכוחם להביא השראת השכינה. יש רעיון דומה של בעל אמרי שאול ממודזיץ שהמקור למחילת עוונות של חתן וכלה הוא ממחלת בת ישמעאל בנישואיה לעשו, ללמדינו שגם חתן וכלה כאלו זכאים למחילת עוונות (פתיחת דף חדש).

ג. אשר אזכיר את שמי. לכאורה היה לו לומר תזכיר. ורש"י הרגיש בזה וכתב מה שכתב. ויש שכתבו על פי דברי נפש החיים (ש"ד פ"ו) שבשעה שלומד כביכול הקב"ה לומד עמו ממש את אותם הדברים, ומביא מקורות לזה, ושפיר כשאתה מזכיר גם אני מזכיר.
- מכתבי מילייהו בספר הזכרונות. ראיתי מביאים מהמאירי שע"י החברותא מתבררים הדברים ועומדים על האמת וראויים ליכתב לדורות. ויש עוד דרכים בענין זה. מתוס' נראה דזה ספר שנרשמים בו מעשים טובים ויש ספר מיוחד למצוות שנעשות עם הרבים.
- קמ"ל דדינא נמי היינו תורה. יש לעיין אי משום דבשעת הדין מעיינים בדברי תורה והלכה, או דעצם הנהגת העולם על פי התורה, שזה מהות הדן, זו גופא תורה (שמהאי טעמא נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שכביכול הקב"ה ברא והוא מנהל את אותה בריאה כרצונו). דומני שרבים הדיינים שסיפרו בכאב שטרם נכנסו לעולם זה לא הבינו שרוב היום יושבים שם על שמיעת טענות ומענות וכדומה ואחוז קטן מאד מהזמן הוא באמת עיון וכתיבת דברי הלכה. ואפשר מכאן נחמה פורתא תהא להם.

ד. אמר רב אבין בר רב אדא. ולעיל רבין ומסתמא היינו הך וצ"ל ואמר.
- ומנין שהתפילין עוז. ברש"י נראה שלא גרס לה. וראיתי מביאים שאכן ליתא בכתי"מ.
- מה כתיב בהו מי כעמך ישראל. בתוס' זהו שיסד הפייטן טוטפות כלילו גדלי. הדברים סתומים. בבחרותי שמעתי מהאדמור מראחוב זצ"ל (גיסו של האדמור מנדבורנא שנפטר זה עתה) שכתוב שם טוטפות כלילו גדלי מי כעמך ישראל וכו'. והביאור הוא שהרי מהיכן נטלה הגמרא לומר זאת, ע"כ משום שקשה מי אומר פסוק זה, הקב"ה לא יאמר כעמך, ומישהו מעם ישראל גם לא יכול לומר זאת, ולכן מסתבר שזה כתוב בתפיליו, והיינו שזה נחשב כאילו התפילין הם האומרים ומשבחים זאת. (ראה חולין דף ס בערך כעין זה על שר של ים), ומובן היטב טוטפות כלילו גדלי, מלשון הכתרה ושבח, הם משבחים, מי כעמך ישראל.
- האמרת. רשי לשון חשיבות. פלא שרש"י על התורה נשאר בזה בצריך עיון.
- או הנסה. בנותן ענין לציין שזה אחד משני הפסוקים בתורה שיש בהם את כל הא"ב.