הגמ' אומרת שמי שפתח ב"ולמען ירבו ימיכם" ואינו זוכר אם קרא כל הפסוקים של פרק ג', אינו חוזר שכן "סרכיה נקט ואתי" וניתן להניח שהפרשה שגורה בפיו ואין צריך לחזור.

ראיתי בעבר שהנימוק "סרכיה נקט ואתי" משמש מקור הלכתי לקולות גם בענייני טומאה וטהרה (ספק בחציצה) וגם בענייני כשרות כדוגמת ספק אם מלח הבשר שאינו צריך למלוח שוב.

האם מדובר בכלל שיסודו בדיני חזקה, רוב או נימוק אחר?

ושאלה נוספת - ספק ברכות להקל ולכן אם נסתפק אם בירך לא יחזור, אבל בק"ש אין בעיה לחייב אותו לחזור ולומר שנית פסוקים וא"כ מדוע שייך כאן כלל זה?