כתב המרדכי בסוף מו"ק (סי' תתקיח) דלעניין דיבור בד"ת בקרבתו של מת, דלישנא קמא לעיל (ג:) דאסור רק בד"ת, שאם המת מונח בתוך חדר, אסור בכל אותו החדר ולאו דווקא בד' אמות. ומרן הב"י (יו"ד סי' שדמ) הביאו ותמה עליו, שאם טעמו משום דכל החדר חשוב כארבע אמות, למה תלה הדבר בלישנא קמא.
והאליה רבה (סי' א אות ד) ג"כ הביא לדברי המרדכי (לעניין אחר) והוסיף להקשות עליו מגמ' דברכות (כה:) דפסקינן לעניין צואה בבית דלא כמ"ד שכל הבית נחשב כד"א. ושם יישב את קושייתו ואת קושיית מרן בדרך רחוקה ע"ש.

ולענ"ד נראה להביא ראיה ברורה לסברת המרדכי, וליישב עפ"ז את קושיית הב"י. דהנה הכי תניא בברייתא כאן: מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר. ואם אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו. ואם אין לו בית חבירו עושה מחיצה ואוכל. ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל וכו' ופירש"י: אוכל בבית אחר - דנראה כלועג לרש. ע"כ. (וגוף דברי רש"י טעונים ביאור, מה שייך לועג לרש בדברי הרשות, אך אין זה מתכלית כוונתינו). ולכאורה קשה, דהא לקמן בסמוך (יח.) מייתינן ברייתא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא ואם עושה כן עובר משום "לועג לרש חרף עושהו". ואוקמינן לאיסורא דווקא כשהוא תוך ארבע אמות. וא"כ מבואר דלא שייך לועג לרש מחוץ לד"א של מת. ומעתה יקשה אפירש"י הנ"ל, שאם הטעם באיסור אכילה בפני המת הוא משום לועג לרש, מאי כולי האי שצריך לצאת לבית אחר או לבית חבירו ולעשות מחיצה וכו', הלא סגי ליה להרחיק ד' אמות. וביותר קשה, שהרי אם אינו יכול לעשות כל הני טצדקי, לא מצאה הברייתא פתרון אלא שיסב פניו, ואמאי, הא טפי עדיף שירחיק ד' אמות ותו ליכא איסורא כנ"ל. אלא ע"כ לומר דהברייתא מיירי כשנמצא המת בבית (וכן מוכח מלשון הברייתא) ולכן אע"ג דבעלמא יועיל להרחיק ד"א, כאן לא, דכל החדר כולו חשיב כד"א לעניין זה, וכסברת המרדכי הנ"ל, וזו ראיה לדבריו.

ומעתה אתי שפיר נמי קושיית הב"י הנ"ל דהקשה אמרדכי למה תלה דינו דווקא בל"ק לעיל (ג:). וקודם שנבוא אל המכוון, נקדים ששם בגמ' איכא תרי לישני, דלל"ק כל האיסור לדבר בפני מת דברים שאינם של מת הוא רק בד"ת, וללישנא בתרא האיסור הוא אפילו במילי דעלמא. והנה אי נימא שהאיסור הוא רק בד"ת, הטעם פשוט שהוא משום לועג לרש. אך לל"ב דאסור אפילו מילי דעלמא, ע"כ טעמא אחרינא יש כאן, והוא משום שנראה כמתייאש מלטפל במת. וכ"כ בב"י שם. וכתב עוד שם, דלטעם זה השני אסור אפילו חוץ לד"א. והשתא ניחא הכל, דכיוון דפסק המרדכי כל"ק, ע"כ שטעם האיסור הוא משום לועג לרש, ובלועג לרש הלא כבר ביארה הגמ' בדף יח. דאין האיסור אלא בד"א (וכ"כ התוס' במקומו בדף ג: שם), ולכן שפיר חידש המרדכי דאעפ"כ אם היה בחדר כל החדר כולו חשיב כד"א לעניין זה, וכנ"ל. משא"כ אי הוה פסקינן כל"ב, לא היינו צריכים לאסור מטעם דהחדר חשיב כד"א, דתיפוק ליה דלפי טעם זה אסור אף חוץ לד"א בלא"ה וכמ"ש לעיל שהוא מטעם שנראה כמתייאש מן המת, ולכן הוכרח לכתוב את חידושו רק על ל"ק. ודו"ק.