"תניא, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה, שנאמר (תהלים צה, י) אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר".

פירש רש"י: "אקוט בדור - אקח ישראל ואמלוך עליהם, כמו נקטיה, ארבעים שנה אקוט בדור - בדור קטן של ארבעים שנה שהוא משונה מדורות שלפניו, ומסתמא היינו משיח ששינוין גדולים יהיו בדורו, ופשטיה דקרא מיהא גבי מתי מדבר, אבל מדכתיב אקוט - משמע אף להבא היה מתנבא.

הסבר נוסף למשמעות הדרשה מהפסוק עולה מהמשך הגמרא:
"תניא אידך, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה, כתיב הכא (דברים ח') ויענך וירעבך ויאכלך, וכתיב התם (תהלים צ') שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה".
ומפורט יותר בפסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה א
"וכמה הם ימות המשיח? ר' עקיבא אומר ארבעים שנה, שנאמר ויענך וירעיבך (דברים ח' ג'), וכתב: שמחינו כימות עניתנו (תהלים צ' ט"ו). מה עינוי להלן ארבעים שנה, אף עינוי האמור כאן ארבעים שנה.
א"ר אבין מה טעמו של ר' עקיבא - כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז, טו)".

על אותה הדרך יש לפרש את הדרשה הראשונה, שלמדו מההמשך בפסוק שאחריו:
אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר (רש"י שם: רַבְתִּי עמהם) וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי. אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן (אותם מ' שנה) אֶל מְנוּחָתִי.
כלומר, נשבעתי שאותם מ' שנות הצער שבמדבר, ישובו להיות מ' שנות מנוחה לימות המשיח.

עוד יש לומר, שהברייתא הראשונה הזכירה את הפסוק ארבעים שנה אקוט בדור, רק כדי להראות שסבלו אז, והברייתא השניה הביאה במקום פסוק זה, את הפסוק "ויענך וירעבך". אך הפסוק הנוסף שהביאה הברייתא השניה "שמחנו כימות עניתנו" נצרך גם לברייתא הראשונה.