א. טול ברוך. פירש"י טול מפרוסת הברכה. לכ' היה יכול לפרש שהשומע לא כיון לצאת ואומר לו טול וברך. וכנראה רש"י ס"ל דבכה"ג דאינו קשור להברכה באמת הוי הפסק ולכן הוכרח רש"י לדחוק מעט את הלשון. והבן.

ב. אפילו גביל לתורי אינו צריך לברך וכו'. לכ' יש לדייק מכאן דאם ציוה לשלוחו ליתן מאכל לבהמה, סגי בכך ויכול להתחיל לאכול.

וידועין דברי המהרש"א בטעם הענין, דהצומח מתעלה כשנאכל על ידי החי והחי מתעלה כשנאכל ע"י האדם המדבר, ולכן סדר העליות הוא קודם אכילת הבהמה ואח"כ אכילת האדם.

ועוד ידועין דברי הס"ח דבשתיה ליכא להאי דינא ואסמכוה אקרא שתה וגם לגמליך אשקה.

ג. לית דין צריך בשש. פירש"י פת נקיה. ומהאי טעמא כ' הפוסקים דא"צ מלח למצת הפסח. ומ"מ הנוהגים ע"פ קבלה מביאים. (בדומה לכך מענייני דיומא יש נוהגים מר"ה ועד שמ"ע לטבל הפת בדבש ואין מעלין מלח על השולחן ויש נוהגים להביא גם מלח, ראה כאן בתוס' בשם ר' מנחם, ונהרא נהרא ופשטיה).

ד. קיתון לפת. לכ' צ"ל דהפת היתה ידועה בכמותה וכן הקיתון.

ה. כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו. באמת גם לחכמים יש ברכות שמפרטים והדבר ניכר בברכות השחר שתיקנו ברכה על כל שלב ושלב בהשכמת הבוקר. ומ"מ נחלקו ר"י ורבנן במאכלות עד היכן הדברים מגיעים.

ו. שלא כמדת הקב"ה וכו'. לפעמים זה משמש בהשאלה אבל כאן לכ' זו לשון מדה ממש, כלי מדה, אצל האדם כלי המדה מחזיק ומכיל רק כשהוא ריק והקב"ה כביכול משתמש בכלי המדה באופן שונה.
לאחר שהעליתי לאתר, ירדתי לסליחות (מנהג ליטא) והנה הסליחה היתה "אין כמדת בשר מדתך"...

ועוד למדנו מה"דבר אחר" יסוד נורא. אם עד היום ידענו שמי שלא חוזר שוכח את מה שלמד, הנה מחדשים לנו שמי שלא חוזר לא נותנים לו לקלוט חומר חדש. אם יפנה לבבך משמוע את הישן, שוב לא תשמע בחדש.

ז. רבי יהודה היא. עי' תוס'. אמנם הר"מ פסק שם בביכורים כת"ק ובכל זאת פסק את מתני' ועי' בזה ברא"ש ועו"ר.

ח. חטה מין אילן ליבריך עליה בפה"ע. לכ' אין הכוונה ליבריך לכתחילה שהרי אומר דמתני' ר' יהודה היא ותנן בה לברך בפה"א, אלא הכוונה אם בירך דיעבד יצא, ולישנא דחיקא הוא.

(א"ה. אם כי לאחרונה, בימים האחרונים, אני נמנע מלהעלות לפורום, מכמה טעמים, הן הכנות נפשיות ליום הדין וההמלכה, והן התכוננות נפשית לקראת ניתוק אפשרי מהרשת, בכל זאת הנני לשלוח היום).