נג:
א. ת"ר גחלים לוחשות וכו'. זה נכנס אגב גררא שהזכיר עמיא ואזלא, אמנם עוד לא סיים את הענין הראשון ומביא בסמוך את שיטת רבא דפליג על רב יהודה וסייעתו.
בין מלוזמא של טבריא וכו'. לכאורה להערוך (ומקורו בירושלמי כמובא ברב נסים גאון) דהיינו מטבע מאי נפ"מ בין חזקיה לעולא. אמנם פונדיון ואיסר הם שתי מטבעות שונות לגמרי וחזקיה מחמיר דבעינן להכיר אפילו בין שתי מטבעות שוות שרק הדיוקן שונה וכדומה.
אביי הוי מברך אדבי בר אבוה. לא נתפרש אי היינו כרב יהודה או כרבא, ובזמנם היה הדבר ידוע אם אביי היה גר בשכינות סמוכה להם או מרוחקת, אבל רש"י כבר לא ידע.
וידוע המנהג להבחין בין העור לציפורן. ויש שאמרו בדרך דרוש שיש לבדוק לאור השבת את הצפרניים שלנו, לקראת ימי המעשה, אם הן לא חדות מדי...
ומה שאמר רבי זירא מריש הוה אמינא וכו', יצויין שיש כעין זה בריש מכילתין דף ו:. אולי יש בעוד דוכתי.

ב. אשכח ארנקא דדהבא. לכאורה פשוט שהוא משום דכך נפיק מפומייהו דבית שמאי. אבל השני שאכלו אריה יל"ע מה עניינו.
ובהא דרבב"ח יש לפרש שלא היתה כאן עוולה מצידו לעכבם, שהרי ביקש מהם והסכימו, ואילו היה זה יונה של זהב היו באמת מסכימים מרצון, ואצלו ההידור הזה היה שווה באמת כמו יונה של זהב, אלא את זה לא היו מסוגלים להבין, ולכן אמר באופן שמשמע שבאמת שכח יונה, אבל כוונתו היתה ששכח דבר ששווה כיונה. ובפרט למה שהביאו בסמוך ישראל ניצולין במצוות, רמז להם שהרי אנו במדבר וצריכים לסייעתא דשמיא מליסטים ואריות וכדומה, והיונה הוא רמז למצוות שזו ההגנה האמיתית.
ג. א"ל רב לחייא בריה וכן ר"ה לבריה. ויל"ע הלא דבר הוא מדוע דוקא לבניהם אמרו ולא לתלמידיהם. וכמדומה דאכן אין ראוי ללמד לתלמיד דבר כזה שיש בו סרך חטפנות, אבל אב לבנו מותר לומר דבר כזה. והבן את חכמת החיים שרמוזה כאן.
ד. אבל בעידן מפטרייהו עונין. צ"ב מאי ס"ד שלא לענות בברכת ההפטרה שהיא ברכה גמורה ולא להתלמד. ויל"ע. (ידוע המעשה בבעל הלבוש שקיבל נזיפה מרבו ר' יצחק אבוהב על שלא ענה אמן אחר ברכת קטן).
ה. מעכב את הברכה. ברש"י שמותר לאכול. והב"ח הגיה שאסור. והוא תמוה מאד, שהרי להדיא למדנו לעיל מב. דשמן מעכב דעד אז לא הסיח דעת מהסעודה ויכול לאכול ללא ברכה ראשונה, וללא ספק לזה כוונת רש"י בפירושו השני, והגהת הב"ח צ"ב.