ח. דיו לעבד שיהיה כרבו. נוהג היה האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זצ"ל לתחקר כל חתן שבא להתברך אצלו לקראת נישואיו, היכן יגור, והיה ממתין בסבלנות לשמוע איך רכשו לו דירה או מתכננים, או לפחות שכרו לו וכו', ואז היה פורץ בבכי ואומר רבונו של עולם תראה איך זה כל כך פשוט שכל איש צעיר מוכרח שתהיה לו איזושהי דירה ואיך שכינתא בגלותא זה אלפיים שנה.
ט. הרואה את חבירו לאחר שלושים יום מברך שהחיינו. ידוע חידושו של בעל המשנה בורה שעל לידת בת למרות שלא מברך הטוב והמטיב, מברך שהחיינו בראייתה, דלא גרע מחבירו, ובדואי שמח בראייתה לא פחות. אמנם רבין דנו בדבריו דייתכן דזה סוג מיוחד של שמחה ששמח על דבר שכבר ידע והכיר.
י. אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר יב חודש. במק"א אמרו גזירה על המת שיתכח מהלב. א"כ גזירה כפולה היא, מחד גיסא שיתשכח ומאידך גיסא שלא ישתכח עד יב חודש.
יא. יהבי ביה עינייהו ושכיב. כמובן דלא נתכוונו להענישו אלא נתפעלו מאד וממילא הזיקתו עין רעה. וראוי ללמוד מכך דרך הנהגה נכונה. אנשים אוהבים לצלצל בפעמונים על כל דבר טוב שנמצא בהם או השיגו וכדומה. ומלבד חסרון הענווה שבזה, עוד זאת רואים אנו שעדיף לקיים בנפשו הוי קבל (אפל, יושב בסתר) וקיים. אדם חכם יתאפק וישמור בצנעה את הדברים הטובים שלו למען לא יגרום לעצמו עין רעה.
יב. בהקנים. עי' רש"י ובשו"ע דהוא מנומר בנקודות דקות. – הדרניקוס. בשו"ע הדרקונה. ופי' מלא יבלות. –פתויי הראש. לפי' הערוך המובא במסוה"ש הוא שייך לרישא דמשנה, עי' סדר הדיבורים ברש"י. ועי' סי' רכה בשער הציון אות כה.
יג. פיל קוף וקיפוף אומר משנה הבריות. בפשטות פיל בגלל אפו, וקוף וקיפוף בגלל דמיונם לאדם. אמנם בזכרוני שיש מפרשים על פי מדרש דבזמן הפלגה חלק מהאנשים נענשו שנשתנו לדמות אלו, ולפי זה מתפרש היטב המטבע של משנה הבריות.
יד. כשבילי דנהרדעא. לכאורה מה ענין בקיאותו בשבילי נהרדעא. ויש מפרשים לפי שהיה רופא וממילא היה מחוייב להתמצא ברחובות העיר כדי לא לאחר ביאתו אל החולה שנקרא אליו.
טו. עש כסיל וכימה. אמרי לה דמכנפי וכו'. נ"ב כעין זה לעיל מז:. - ומש"כ רש"י דהעקרב שהוא מכימה הוא במזל טלה. הוכרח לזה מהא דבסמוך אמרינן דעיש הוא ראש השור או זנב הטלה, והולך אחר הכימה, וממילא דהכימה מטלה. ודוק.