להלן דברים שכתבתי ערב הגירוש מגוש קטיף בנצר חזני תובב"א, וחלקם פורסמו בגיליון מאורות הדף היומי של ט' באב תשס"ה. באותו גיליון סופר על השיעור בדף היומי שהתקיים במסירות נפש בנצר חזני גם תחת התקפות פצמ"רים, וגם תמונה של השיעור. השבוע למדנו את הדף היומי שנלמד בפעם האחרונה בביהכנ"ס בנצר חזני. יה"ר שבמחזור הבא הוא יילמד שוב שם.

בעא מיניה לוי מרבי: מנין לחבּורה שאינה חוזרת? דכתיב (ירמיה יג/כג): היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו, מאי חברבורותיו? אילימא דקאי ריקמי ריקמי [רש"י: ונמר ממש אמר קרא שהוא מנומר בגוונים] - האי ונמר חברבורותיו? נמר גווניו מבעי ליה! אלא ככושי: מה עורו דכושי אינה חוזרת, אף חבורה אינה חוזרת.

לוי שואל מהו המקור לכך ש"חבורה" מוגדרת כפֶצע קבוע שאינו עובר; ונפקא מינה לענין דיני נזיקין, "חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (רש"ש; אמנם מרש"י משמע שהוא לענין שבת).

השיב רבי שהמקור לכך הוא מדברי הנביא. אך בטרם נסביר את דרשת רבי יהודה הנשיא בפסוק, נבין קודם את פשוטו של מקרא, וכפי שביארוּ המפרשים בירמיה (רש"י, רד"ק ועוד):

הנביא מוכיח את ישראל על שכל כך שקועים ומורגלים לעשות רע, עד שנעשה אצלם כטבע, וכמו שאין הכושי והנמר יכולים לשַנות מראה עורם - כן הרֶשע לא יוכל לסור מישראל. כלומר, יש כאן שתי שאלות, על כושי ועל נמר: "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ?! [הֲיַהֲפֹךְ] נָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו?!", ו"נָמֵר" כפשוטו הוא שֵם של חית טרף, ו"חֲבַרְבֻּרֹתָיו" = כתמיו, גווניו.

לעומת זאת, רבי דרש פסוק זה כך שבעצם יש כאן רק שאלה ביחס לכושי: האם יוכל כושי להחליף את צבע עורו או את החבּורות והפצעים שבעורו?! לפי דרשת רבי, "נָמֵר" אינו שֵם, אלא פּועַל מקביל ל"יַהֲפֹךְ", וכמו שמוצאים בהמשך ספר ירמיה (מח/יא) "עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ, וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר" (רד"ק: נתחלף, או פי' ענין רפיון וחלישות כתרגומו 'לָא פָג' ...כלומר שלא נחלש כח היין וריחו").

וכך יש להבין את הפסוק: "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ?! הֲיַהֲפֹךְ [כּוּשִׁי] חֲבַרְבֻּרֹתָיו?!", וכמו שאי אפשר להמיר ולשַנות את חַבּוּרותיו או את צבע עורו של הכושי - כך אין ישראל יכולים להתנתק מהרע. דרשה זו של רבי היא המקור להלכה ש"חַבּוּרה" מוגדרת כפֶצע שאינו חולף. אך פֶצע שעובר - אינו "חַבּוּרה".

בשולי הדברים יש להעיר על סגנון רבי: "האי ונמר חברבורותיו? נמר גווניו מבעי ליה!". לכאורה, אין זו קושיה חזקה, שֶכּן המילה "גוון" לא קיימת במקרא, וכידוע: "לשון תורה לעצמהּ, ולשון חכמים לעצמן" (וכנ"ל בפינה הלשונית לדף נב/ב). ונראה שלהציע שגם רבי מסכים לכלל זה (שנאמר ע"י ר' יוחנן תלמידו), אלא שצריך להבין כלל זה: אין זה אומר שאלו שתי לשונות נפרדות לגמרי, אלא גם לשון חכמים וגם לשון המקרא העומדות כחטיבות לשוניות בעלי מעמד עצמאי - קשורות ומשולבות זו בזו, ושתיהן כלולות תחת קורת גג אחת: "לשון הקודש". הלכך חז"ל בדרשותיהם מתייחסים אל שתיהן כאחת, וכמו שלפעמים מבארים מילה מקראית ע"פ הוראתה בלשון המשנה.

ניתן גם להוסיף כי רבי לא התכוון להכריח את דרשתו כפשוטו של מקרא (-המתבאר רק על פי לשון המקרא), אלא כוונתו שניתן למצוא בכתוב רמז בעלמא להגדרה "חַבּוּרה" כפֶצע קבוע (ובדרשה ניתן להסתייע גם בלשון שמחוץ למקרא).

(וע"ע הסבר אחר בהערה שבמהדורת שוטנשטין).

והשוה לדברי רש"י בקידושין שבמאמרִי "שני עיונים לשוניים בפרק האיש מקדש".


תוספת תשע"ג:
צ"ע האם הפירוש מלשון המרה יכול להיות פשט? לפי הבנה זו, מה השורש של "נמר"? האם זה בדיוק אותו ניקוד? אגב, דעת מקרא לא מזכיר הדרשה כלל.