קכא.
זב וזבה מצורע ומצורעת בועל נדה וטמא מת – זמן טבילתן ביום השביעי עצמו משהאיר המזרח.
נדה ויולדת – זמן טבילתן בלילה שלאחר שביעי.
בעל קרי – אסור בדברי תורה ובתפילה מדרבנן ללא טבילה.
לאכילת תרומה – אינו נטהר עד שיעריב שמשו, אבל לד"ת מותר מיד כשטבל.
תפילת נעילה – קי"ל דפוטרת של ערבית, כלומר שאפשר להתפלל אותה בלילה.

זב וזבה וכו' ששביעי שלהן חל ביום הכיפורים – טובלין ביום כדי שיוכלו לאכול תרומה לערב.
נדה ויולדת שליל טבילתן חל בליל יוהכ"פ – טובלות בליל יוהכ"פ.
בעל קרי שראה ביוהכ"פ עצמו – קודם שהתפלל מנחה, טובל לכו"ע כדי שיוכל להתפלל מנחה.
לאחר מנחה – לר' יוסי בר יהודה טבילה בזמנה לאו מצוה וימתין לערב ויטבול ויתפלל נעילה וערבית.
לר' יוסי טבילה בזמנה מצוה, ויטבול ביום הכיפורים עצמו.

אשה שיצאה מלפנינו מעוברת ושבה ריקנית –
לת"ק מטבילין אותה ל"ה טבילות כדי שתקיים טבילה בזמנה לכל האפשרויות.
לר' יוסי בר יהודה טובלת לאחר ג' שבועות (שבועיים לנקיבה ושבוע לזוב) ודייה בכך.

נכרי שבא לכבות – אין אומרים לו כבה, דאמירה לעכו"ם שבות מדרבנן (ואפי' באיסור דרבנן).
ואין צריך לומר לו אל תכבה, דאין שביתתו עלינו.
ויכול לומר כל המכבה אינו מפסיד. (ואע"פ שאין ראיה ממשנתינו הלכה כרב אמי. תוס').
ואף שיודע שנוח לו לישראל, אדעתא דנפשיה קא עביד.

קטן שבא לכבות שלא לדעת אביו – לריו"ח אין ב"ד מצווין להפרישו.
וכן קטן שאוכל נבילות וכדומה. (לתוס' היינו בלא הגיע לחינוך).
(ולמ"ד מצווין היינו רק בדאורייתא. וכאן מצווין רק למ"ד משאצל"ג חייב או בצריך לפחמין. תוס').
בא לכבות לדעת אביו – מונעין אותו, ששביתתו עלינו. (וה"ה בעבדו שבא לכבות. רש"י).

כפיית קערה על נר להצלת קורה – מותר באופן שלא יכבה, ואף שמטלטל לצורך דבר שאינו ניטל.
ולמ"ד אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, שרי רק בצריך למקומה של הקערה.
כפיית קערה על צואה כדי שקטן לא יטפח – מותר. ועי' להלן דהיינו צואה של תרנגולין דהוי מוקצה.
אבל צואה של קטן חזיא לכלבים ואף אם הטילה היום אינה מוקצה ויכול לפנותה בעצמה.
ואף צואת תרנגולין, היינו באשפה שבחצר. אבל לא באשפה, מפנין מדין גרף של רעי.
ואם היא באשפה שברה"ר אין לכפות עליה כלי, כיון דקטן לא נמצא שם מחוץ לחצירו.
כפיית קערה על עקרב שלא יישך – לת"ק מותר,
לר"י בשם ריב"ז הוי חשש צידה דאורייתא בלא פקו"נ (דהיינו כשאינו רץ אחריו).