א''ר יוחנן אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ
מדקאמר אפי' במקום שנאמר בו חוץ מכלל דלאו הכא קאי היכא קאי
התם קאי כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות ושלא הזמן גרמא אחד נשים ואחד אנשים חייבין

מתחילת הגמרא משמע שהגמרא מבינה מסברה שר' יוחנן "לאו הכא קאי",
אך לכאורה מהמשך הגמרא ("התם קאי...") זה נראה כאילו הגמרא ידעה (ולא רק מסברה) על מה הוא דיבר - שהרי מן הסתם יש עוד מקומות בש"ס שיש "כללות" (ללא "חוץ") ואילו הגמרא ישר קבעה נחרצות שדברי ר' יוחנן מוסבים על המשנה בקידושין.

אם כך - כיצד יש ליישב את הסתירה הזו?