בגמ', "אמר רבה בר רב הונא אמר רב הפת שעפשה כיון שרבתה מצה מותרת".
הגמ' מעמידה שמדובר שאינו יודע אם היא חמץ או מצה ומקשה לפ"ז מאי איריא רוב? הרי הולכים אחרי האחרון? ומתרצת הגמ' "שאני הכא דעפושה מוכיח עילויה", ולכן לא אומרים בו קמא קמא אזיל והאי דהאידנא הוא.
ומקשה הגמ' "אי עפושה מוכיח עילויה כי רבתה מצה מאי הוי"?
וצ"ב, דהרי מה שעיפושה מוכיח הוא לא שהיא חמץ אלא שלא אמרינן כאן קמא קמא אזיל וממילא בהכרח צריך למצוא דרך לשער מה הייתה המציאות, והרי היה כאן רוב מצה ולמה לא נאמר שזה מצה?
ורש"י (ד"ה מוכיח) ביאר שהעיפוש מוכיח שמה שמונח לפנינו הוא חמץ. ולא ברור כיצד זה מוכח, הרי אפ רוב תשמיש התיבה הוא במצה, הרי זה מצה?
אשמח מאד לתשובות.
תודה.