כז.

א. וממאי דטעמא דר"א כאביי. יש לציין שלמסקנה ששיטת ר"א מוכחת ממקום אחר, שס"ל זה וז"ג אסור, דברי אביי נכונים, אלא דמכאן גופא אין להוכיח וע"כ הסתמך אביי עצמו על מקור אחר שאותו אנחנו עדיין מחפשים.

ב. רבי היינו ר"א. פירש"י דאז ליכא למיבעי. היינו אף דלהלן לא בעי כלום, כוונת רש"י דיש פלוגתא דאיכא דאמרי לגבי קדירה, ונידון זה משכחת לה רק אם מצינו תנא דס"ל יש שבח עצים בפת ומ"מ זה וז"ג מותר. ולנידון זה קורא רש"י בעיא. ודוק.

ג. וסבר אתנייה איפכא. פירש"י דלא יאמינו לו. וקצת תמוה ששמואל יאמר לתלמידיו דבזה הלכה כרבי ולא יקבלו ממנו. ולולא דברי רש"י היה אפשר לפרש דחשש שישכחו את דבריו שזה יוצא מהכלל ויילכו אחר הכלל הזכור.

כז:

ד. הקדש אפילו באלף לא בטיל. לכאורה זו סברא מאד מחודשת, דהרי מ"ד אין שבח עצים בפת, אינו משום דסבר שהשבח הנמצא בפת הוא מאד קטן ובטל ברוב גדול, אלא זו סברא מהותית שכשאתה אוכל פת אין אתה נהנה באותה שעה מהעצים. זה ענין של הגדרה. ושפיר היה אפשר דכך סבר רמי בר חמא, ולכן לא הבין מדוע הקדש אסור. וצ"ב דלרבא סברא זו כל כך פשוטה, דאם אין ביטול כלל לא יועיל גם הא דאין שעב"פ, עד כדי דיתמה הכי השתא ויאמר דודאי משהו אחר קשיא ליה לרמי ב"ח. וצ"ב.

ה. והא תניא כל הנשרפין. עי' תוס' דה"ה מצי לשנויי בעצי שלמים. ולכאורה ה"ה מצי לשנויי במזיד וכמו שכ' בעצמם לעיל.

ו. ודנו דין אחר. פירש"י גז"ש. אמנם לכ' הוא מה מצינו, אלא כוונת רש"י דאינו קל וחומר דשייך לבטלו כשהחומר יגרום קולא, אלא לימוד של השוואת דברים (אמנם לא בגלל תיבות שוות אלא בגלל שהעניינים שווים) ובזה לא איכפת לן אי נפיק גם קולא. ואין כוונת רש"י דאין משיבין כלל, דודאי משיבין על בנין אב, אלא אין משיבין סוג זה של פירכא. והבן.

ז. חלבו של שור הנסקל יוכיח. בסברא היה מקום לדון על פירכא זו, שהרי חלב זה, מצד שהוא חלב הוא מותר בהנאה, ומצד שהוא שור הנסקל אין בו כרת, ואה"נ דלמעשה בחתיכה זו יש גם איסור הנאה וגם כרת על אכילתו, מ"מ אלו שני דינים נפרדים, ואין סיבה לחייב שריפה אלא כשאותו איסור יש בו גם הנאה וגם כרת. וצ"ב.