דף לה.

א. אלא מעלה וכו'. קצ"ב הא סוגיא שלימה שנינו בחגיגה עשר מעלות לקדש מבתרומה. ואף אי נימא כפי' תוס' ד"ה ונתן, שיסודו מפיר"ח ועל פי זה נימא דכל הסוגיא היינו מעלות דאורייתא, דמי חטאת מק"ט במושקין למעין, והערב שמשו אכתי טמא לקדשים וחיבת הקדש מכשרת עצים ולבונה לק"ט (כדעת תוס' דהוי מה"ת), מ"מ אכתי שנינו שם כמה מעלות שהן מן התורה, וצל"ע מדוע לא הזכירו כאן את כל הסוגיא דהתם.

ב. עצים ולבונה. עי' מסוה"ש שציין לתוס' זבחים ומנחות שכ' דהוי מה"ת, ולא ציין שכ"ה גם לעיל יט. וייתכן דציון הגליון הש"ס שייך להגהת הגרי"פ זו ומציין למשנ"ל בדעת הר"מ דהוי מדרבנן וכ' עליו בנוב"ק (יו"ד ד) דמקורו מכאן.

ג. והכהנים בחלה ובתרומה. וברש"י אלא משום חמץ. זהו כס"ד דרבינא בסוף הסוגיא דאידחי, וכ"כ הצל"ח. וכעי"ז גם בתחילת עמ' ב' ברש"י.

ד. והקדש שלא נפדה. עי' מקו"ח (תנ"ב א) דלכ' מיד כשמעל יוצא לחולין ומדוע לא נפיק ביה ידי חובתו.

ה. או דילמא קרוב להחמיץ ולא חמץ גמור. מרש"י משמע דנפ"מ רק לכרת, ולכ' לפ"ז גם לא ייצא ידי חובתו בזה. ודוחק דיש כאן איזו סברא מוכרחת דלזה סגי קרוב להחמיץ.

ו. המחהו וגמעו. עי' רש"י דלאו דרך אכילה. לכ' אם זה חיסרון בגברא אי"ז קשה כל כך, די"ל רק כשאין בו משום מצה בחפצא אין בו משום חמץ, ולא כשהוא במצב מסויים דהאוכלו אין נחשב לאוכל. ולפי פיר"ח דאין יוצא משום דיצא מתורת לחם א"ש טפי.

ז. יוצאין בדמאי, עי תוס' שנסתפקו אי לכתחילה. ולכ' כוונתם לכתחי' מצד מצה, אבל מצד הלכות דמאי ודאי לא אריך למיכל מיניה בלא מעשר. ועי' ברש"י להלן ד"ה טבול דמוכח כסברא ראשונה דיוצא רק דיעבד.

ח. אכסניא התוס' הביאו ירושלמי וקיצרו. ובמק"א דנו אי מיירי בנכרים מדוע לא יתן להם טבל גמור. וכל סוגיא זו נמצאת בעוד ד' מקומות, ויש מקומות שתוס' האריכו האם ר"ה דבית שמאי אתי לאשמועינן, ועוד הערות.