מאן תנא דחמץ דגן גמור ע''י תערובות ונוקשה בעיניה בלאו
אמר רב יהודה אמר רב ר''מ היא דתניא
שיאור ישרף
ונותנו לכלבו
והאוכלו בארבעים
הא גופא קשיא אמרת שיאור ישרף אלמא אסור בהנאה והדר תני ונותנו לפני כלבו אלמא מותר בהנאה
הכי קאמר
שיאור ישרף דר''מ לר' מאיר דר' יהודה לר' יהודה
ונותנו לפני כלבו דר' מאיר לר' יהודה
והאוכלו בארבעים אתאן לר' מאיר (כלומר לר''מ האוכלו לשיאור זה שרבי יהודה מתיר בהנאה סופג את הארבעים)
שמעינן ליה לרבי מאיר נוקשה בעיניה בלאו וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת

מדוע הגמרא לא ביארה ש"והאוכלו בארבעים" זה גם אליבא דר' יהודה ובהתאם לשיטתו (היינו - אם אוכל את השיאור שעליו אמר ר' יהודה שיישרף - אז לוקה ארבעים)
[ואז רב יהודה היה יכול גם לתרץ ש"רבי יהודה היא" ולא רק "רבי מאיר היא"]