יעויין ברש"י כאן ד"ה דמחייב, שמשמע ממנו שאף למסקנת הסוגיא דמוקי לה בסמוך לווסתה (ומה שנקט רק מעוברת לכאו' נקט לשון קצרה) עדיין יש מצוות שמחה, אלא שמצוות פרישה סמוך לווסת דוחה אותה. ולעומת זאת בתוס' ד"ה באשתו, מבואר דליכא מצווה כלל.

ולכאורה מחלוקת רש"י ותוס' היא מחלוקת רחבה ועקרונית במקרה שיוצר סתירה בין שני ערכים (או מצוות) וההנהגה היא לעשות כערך אחד, האם אנו אומרים שהערך השני כמאן דליתא או שישנו אלא שלמיעוט איכותו לא נוהגים כמותו. והתוס' ב"ק (צא:) שהזכרנו בעבר הינם עניין לכאן.

הדוגמה הנפוצה לזה היא מצווה הבאה בעבירה, שגם שם ניתן לשאול במקרה והאדם עשה בכ"ז המצווה ע"י עבירה, האם אין ערך כלל למצוותו או שמא ישנה חשיבות מסויימת למצווה כשלעצמה אלא שהיא מתגמדת לעומת הנזק שבעבירה. ועי' בירושלמי (חלה פ"א ה"ה) בפלוגתא דתנאי האם אין עבירה מצוה או אין מצוה עבירה, ולכאורה פליגי בשאלה הנ"ל.

הנפק"מ (במובנה הבלתי פורמלי) בין שתי דיעות אלו תהיה לשיטת הראשונים *) שחשבון השכר והעונש של האדם לאחר מותו אינו מתקזז, אלא נפרעים ממנו על רעתו ואח"כ מקבלו שכרו משלם על מעשיו הטובים. שאם נאמר שעדיין יש כאן לחלוחית מצווה (כלשון רש"י), הדין נותן שלאחר שהאדם יקבל את עונשו על איסור נדה, יבוא על שכרו על מצוות שמחת אשתו. אך להתוס' אין כאן מצווה כלל ואין לו אלא עונשו.


_____

*) עי' לדוגמא בספר תומר דבורה (פ"א במדה ח "יכבוש עוונותינו") שח"ו לומר כן. לעומת זאת, עיין בספר חסידים סי' תרה. ואכמ"ל.