לעתים קרובות מתנהל דיון בגמרא שקשה להבין בו מה רצו חכמי התלמוד מהלומד מעבר לדקדוק טכני בדברים. בדף שלנו דנים בצליית הפסח, שצריך להיות 'צלי אש', כלומר חשוף ישירות לאש ללא תיווך של כלי מתכת כאסכלא.
ברם אולי הדבר מעורר אסוציאציה מסוימת נוספת : צלי הוא בשינוי קל צלותא, תפילה.
המתפלל צריך להוסיף לתפילתו רגש והתלהבות שהם בחינה של 'אש'. אך ראוי לו שלא יוסיף תיווך של אסכלא, כלומר השכלה, שכל קר ועיון מעמיק, המפריעים לרגש, אלא אם ההשכלה 'מנוקבת' ויש בה פתחים ל'אש'.
זכורני, שבדף מח,ב היתה אסוציאציה אחרת נחמדה :
שם למדנו במשנה שיש שני גדרים לחימוץ עיסת בצק. שיאור וסידוק.
המשנה מגדירה סידוק הקובע החמצה כ'קרני חגבים'. מדוע דווקא הגדרה כזו, וכי חסרים סדקים קטנים אחרים ?
קרני החגבים הם אמצעי החישה העדינים מאד שלהם, לרמז לנו שכדי להבחין ב'החמצה' של דברים וגם באמונתם והתנהגותם של אנשים, יש צורך לשים לב גם לסימנים קלושים, וכן חגבים הם יצורים קטנים 'ונהי בעינינו כחגבים', ולמרות זאת אפילו להם יש קרנים 'וירם קרן לעמו' קרני גאוה, לרמז שלעיתים הסימן ל'החמצה' כזו הוא גאוה מיותרת אצל מי שהם בעצם כ'חגבים'.
לימוד אסוציאטיבי שכזה אינו הכרחי אך הוא יכול להוסיף לחלוחית של חן ללימוד...