הגמרא בדף ע"ו ע"ב אומרת שדג ובשר קשה לצרעת. על איזו צרעת מדובר כאן? הרי מקובל לומר שהצרעת אינה נוהגת בימינו. האם מציאותה של הצרעת אכן ישנה ורק אין לה תוקף הלכתי? מדוע? אודה למי שיוכל לעשות לי קצת סדר בענין.

הגמרא בדף ע"ז ע"א עושה צריכותא לכל הקרבנות שדוחים שבת בטומאה. מהלך הצריכותא הוא כך: תמיד ופסח מוכרחים להיכתב כל אחד בפני עצמו. משני אלו לא יכולנו ללמוד את עומר ושתי הלחם ושאר קרבנות ציבור. העומר ושתי הלחם ושאר קרבנות ציבור מוכרחים להיכתב כ"א בפני עצמו.
לפי זה נשאלת השאלה, מדוע אי אפשר להסתפק רק בעומר ושתי הלחם ושאר קרבנות ציבור, ואת התמיד והפסח נלמד בקל וחומר.

יש בדיחה מפורסמת שפעם בחור ישיבה הוכיח שמשה ואהרן היו אחים מהקצות שדן לגבי פסול עדות בקורבה שאפילו משה ואהרן היו פסולים להעיד אחד לשני. עכשיו עיינו בגליון הש"ס כאן. רואים שרעק"א עשה מזה קושייה ולא בדיחה...

לגבי זריקת האברים. הגמרא אומרת שלא רק שמותר אלא זו מצווה. קצת תמוה, הגמרא אומרת בכמה מקומות שאם לא עושים דבר לפני בשר ודם כל שכן שאין לעשות כן לפני הקב"ה.

בעמוד ב' הגמרא מביאה משנה שאם נטמאו או אבדו שייריה כמידת ר' אליעזר כשירה. וכתב רש"י: "שהיה אומר בזבחים (ד' קד.) דם אע"פ שאין בשר". וכנראה שהציון לדף קד בזבחים הוא שגגת המדפיסים, שהרי הברייתא הזאת הוזכרה אך לפני כמה שורות בעמוד א' אצלינו ולמה ללכת עד מסכת זבחים. ופשוט שכוונת רש"י ל"זבחים" לעומת "מנחות".

בדף ע"ח בתחילת עמוד א' מתרצת הגמרא: אלא לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור. לא הבנתי איך לפי זה תתורץ הקושיא הראשונה - "פסולה דיעבד משמע"!


ושאלה כללית: מה העניין של ריצוי ציץ. למה דוקא הוא מרצה ולא בגדים אחרים. בכלל, איך בדיוק עובד העניין הזה של הריצוי?