קיא.
א. דמו בראשו ומתחייב בנפשו. צל"ע פשר הכפילות לכאורה.

ב. מים שאולין. לכאורה לשון שאלה לאו דוקא, שהרי הלוואה הם ולהוצאה ניתנו.

ג. ואפילו שפכתו אשתו בפניו. בר"ח הגירסא בתו. לכאורה בא לומר אע"פ שהן בדוקות לו שאינן כשפניות ומ"מ יש לחוש לכשפים ממק"א או לשידי.

ד. אבל חמרא ושיכרא לית לן בה. דאין השדים שותין יין כדאי' בפ' הניזקין בעובדא דאשמדאי מלכא דשידאי.

ה. נפתח באל וכו'. בתוס' הביאו פירוש אחר מר"ח, שאינו פסוקים כרשב"ם אלא תפילות מחודשות. וכל דבריו דברי קבלה. ויש לציין שבר"ח לפנינו יש שינויים קלים.

ו. אם תחילת נדתה היא הורגת אחד מהן. כמדו' דאי' כן גבי אסתר שפירסה נדה ועברה בדוקא בין אחשוורוש להמן כדי שייהרג א' מהן ותיבטל הגזירה. (עצלתי מלבדוק אם זה מחז"ל או מהמפרשים ז"ל).

ז. שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך. מצוין עה"ג לש"ך שכ' די"ג פס' אחר שופך בוז על נדיבים ומזיח אפיקים ריפה, הלכך נימרינהו לתרוייהו. ועי' בתוס' (הנדפס בדף הקודם) בא' התי' דדוקא פוגע כשעולה מהמים ממש, וממילא זה לא שייך בזמנינו. ועכ"פ משמע דוקא הפוגע בה ראשון וממילא זו עוד סיבה דל"ש בזמנינו. וכנראה דאשה הפוגעת בה אין לה לחוש. ונסתפקתי אם פגע בה איש, האם גם לה מועיל אמירת הפסוק שאם היא תקדים לשמש לא יאחזנה רו"ז.

ח. מאי דכתיב בגיא צלמות וכו'. לכאורה כוונתו דמשמע מהאי קרא דיש צל של מות רח"ל. ולכאורה בהאי קרא נתפרש דהבוטח בה' לא יירא מזה כי אתה עמדי.

קיא:
ט. לבר מכרו משא. לא נתפרש מהו אילן או שיח זה דקשים קוציו. ואגב ברשב"ם כנראה נפל ט"ס ובמקום עצו צ"ל קוצו כמו במפרש המיוחס לרש"י.

י. מחד עד שיתסר ודאי שכיחי וכו'. קצ"ע מהא דאי' בפוסקים דמי"ז בתמוז לא יילך בין חמה לצל בשעות מסויימות שקטב מרירי שולט. ולכאורה כאן משמע דעד יז סכנתא טפי מאח"כ. וי"ל בדוחק. (פגשתי הערב את הגאון רבי דב לנדא שליט"א ראש ישיבת סלבודקה והיה לי פתחון פה לפניו ושאלתיו זאת ואמר שזו שאלה חמורה. והוסיף לי הערה לכבוד סיום המסכת, בל"נ ארשמנה בשעתו).

יא. יהיב ארבונא לנהורא. לא ברור אם נתן לו כעצה טובה שכדאי לעשות כן ויימנע מעיוורון או גילה לו שדברים אלו קשים לעיוורון ויש לימנע מהם.

יב. בלילי שבתות ובלילי רביעית שרו מזיקין עילויה. לא ברור אמאי קאי. האם שאז עיקר הנזק לתולה פתו ולמורסן ופירורים. או שזה לא קשור.