קטו.

א. הכי אמר הלל, היינו הלל השני האמורא, שהיה בזמן הזה, ואמר דאף לשיטת זקנו הלל הזקן דבזמן הבית כורכין, האידנא אין לכרוך. ונתפרש בריש אבות, דהלל הזקן, בנו שמעון, בנו רבן גמליאל הזקן, בנו רשב"ג הנהרג בחורבן בית שני, בנו ר"ג דיבנה, בנו רשב"ג אבוה דרבי, רבי, רבן גמליאל הנשיא (ראה כתובות קו) , רבי יהודה נשיאה (בי דינא דשרו משחא בדורו של ריו"ח ור"ל), בנו הלל (שהיה עוד בימי רבא) שסידר הלוחות שבידינו עד שיתחדש קידוש החודש על פי הראייה כשיהיו לנו סנהדרין סמוכין במהרה בימינו.

ב. אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא. היינו משום דלגבי הדאורייתא המצה מצוה והמרור אינו מצוה ול"ש כללא דמצוות אין מבטלות זא"ז. ומה"ט כ' תוס' להלן דאם יאכל מצה ואחר כך מיד יכרוך מצה ומרור, הוי המצה רשות והמרור מצוה דרבנן, ולגבי מצוה אכתי המצה שאינה מצוה כלל מבטלת.

ג. חלוקין עליו חבריו. עי' מהר"ב רנשבורג מה שציין. ובפשטות שיטת רשב"ם דהלל דייק מעל מצות ומרורים דנאכלין בדוקא ביחד. ותנא דברייתא דייק מיאכלוהו ולא יאכלו דהיינו כל אחד בפני עצמו, אלא דלריו"ח קים ליה דס"ל דאין יוצאין כאחד, ולרב אשי מברייתא י"ל דרק אין חייבין כאחד. ומ"מ מודה רב אשי לקבלת ריו"ח. ולכן אמר הלל דבזמן הזה אין לכרוך אף להלל, ולא רק דאין צריך. ולכן יוצאין בנפרד וכורכין רק לזכר שיטת הלל. ודוק.

ד. כל שטיבולו במשקה. מה שהביאו התוס' מהקונטרס אינו במיוחס לרש"י ולא ברשב"ם, אלא כוונתם דלכן פירשו משום משקין ולא מעיקר דין נטילה משום דהוי נוטל לפירות, וס"ל דהיינו רק בפירות יבישין אבל בטובל במשקה חייבין מצד חשש טומאה. ומה שכ' תוס' (נמצא בעמ' ב') בשם כל הסדרים לברך על נט"י זו, יש לציין דבסדר ריט"ע שלפנינו (הלא הוא פיוט אלוקי הרוחות) כ' להדיא לא לברך. גם מה שכ' בשמו בסוד"ה והדר, ליתא לפנינו.

קטו:

ה. צריך לשקועיה. אע"ג דראייתו נדחית, מ"מ נקטוהו הפוסקים לדינא כיון דהכי אמר ר"פ ואין חולק להדיא.

ו. אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש. כאן סתמו המפרשים. ובמק"א פירשו דרבנא עוקבא הוי ריש גלותא והיה דורש לעם קודם הפסח את המעשה אשר יעשון (דומיא דדרשת שבת הגדול דדורות אחרונים) והיה רב חסדא ראש הישיבה מנהיגו ומדריכו מה לומר.

ז. בלע מצה יצא. עי' רשב"ם דאינו לכתחילה דצריך טעם מצה אבל לא לעיכובא. ויש לעיין אם לעס מצה היטב, אבל לוגם מים מכוס כדי להרטיב ולסייע לבליעה. דלכאורה אין בזה שום חשש. ונפלאתי מעודי על הפוסקים שחיפשו עיצות שונות ומשונות למתקשים בבליעת המצה, והקילו בשיעור או בזמן אכיל"פ, ומדוע לא ייעצו לעשות כן, ואפילו להנמנעים משרוייה אין בכך כלום. ושאלתי להגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א ואמר לי שאינו רואה בזה שום ענין לימנע מכך אף לבריאים, ובוודאי עדיף מאשר להקל בשיעורין ושאר מיני עצות.

ח. מצה לפני כל אחד. ברשב"ם כתב דלדידן אין צריך אלא מי שעושה הסדר יחלק לכל אחד. קצת פלא שהוצרך לומר כן ולחלק דבזה"ז שאני, שהרי גם בזמנם פסקו להדיא בסמוך כמ"ד רק לפני מי שאומר הגדה. ואגב. לכאורה הרוצה למעט בהפסק ראוי לחלק קודם נט"י.

ט. עקירת השולחן. ברשב"ם כ' בסו"ד בקרן זוית. אבל בתחילת דבריו כתב לסוף השולחן וכנראה גם בזה כוונתו לקרן זוית שבשולחן.

י. לחם שעונים עליו דברים. השייכות לכאן, היא משום דתנן לעיל במשנתינו הביאו מצה, אע"פ דהגדה נשנית רק במשנה הבאה. ודוק.