(לעת עתה הספקתי להעלות על הכתב רק על עמוד א'. אם אפנה, אשנה בעז"ה גם על עמוד ב').

א. ולמה נקרא שמו הלל הגדול כו' מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם וכו'. הזכיר כאן שני קטבים - את ריחוקו של הקב"ה שיושב ברום העולם, ומנגד - את ייחסו והשפעתו על העולם. ובא לומר שלמרות שהקב"ה הוא טרנסצנדנטי לעולם, אעפ"כ ולמרות זאת אין יותר אימננטי ממנו. והפרדוקס הזה שעליו נשתברו כמה קולמוסים - הוא הוא גדולתו. ומצאנו כמה פעמים בחז"ל שעמדו של המתח בזה שבין נשגבותו ואצילותו של הקב"ה לבין חיבורו, עי' בסוטה (ה.): בא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל. אבל מדת הקב''ה אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל שנאמר: "כי רם ה' ושפל יראה". ע"כ. והוא הוא העניין שזכרנו. ועי' בתענית (כה.) שלוי נענש על שהטיח בשעת עצירת גשמים: "רבונו של עולם עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך" (ויש לשים לב בין הדמיון של חלקם הראשון של דברי לוי לבין המימרא בסוגיא שלנו). וחומר העניין שבגינו שקליה למטרפסיה הוא מפני שתפס רק את צד של רוממותו של הקב"ה ולא את הצד שמנגד.

ב. ובמזונות כתיב בעצבון. משמע שתוספת "ון" למילה באה לבטא הגדלה. אולם בעברית המדוברת בימינו הוא בדיוק להיפך, שתוספת "ון" באה לבטא המעטה והקטנה, כמו רבע-רבעון, ילד-ילדון וכד'. וכביר העיר בזה הרש"ש כאן. אגב, הרד"ק מפרש את המילה "אישון" גם על הדרך הזאת: על שם שמי שמביט בעיני חבירו רואה בהן דמות קטנה, איש קטן.

ג. דקא אכלינן עשבי דדברא. מעניין לציין את מה שכתב רבינו הגרי"ח בספר בן איש חי ש"א (פרשת בהר-בחקתי הלכה טו) וז"ל: כתב רבינו מה"ר חיים ויטאל ז"ל בשער טעמי המצוות: היה נוהג מורי ז"ל פעמים רבות לצוות לבני ביתו שיביאו לפניו עשבי דדברא שאין נזרעים בידי אדם, או קוצים ודרדרים שדרך בני אדם לאכלם, והיה אוכלם כדי לקיים בעצמו קיללת אדם הראשון שנתקלל: "וקוץ ודרדר וכו' ואכלת וכו'. עכ"ל. ודברי האר"י הובאו בקצרה גם במגן אברהם (סי' קע ס"ק יט) ובכף החיים סופר (סי' קנז ס"ק כו). ע"ש. ומכאן, לכאורה, תשובה מוצאת לכל אותם המלעיגים כנגד אלו שאינם נמנעים בצורה כזו או אחרת מגזירת "בעצב תלדי בנים". אמנם איננו קיצוניים כהנוצרים, אך ראינו שלרבינו האר"י הייתה תפיסה, שלפחות "עניין" יש בזה.

ד. קשין מזונותיו של אדם. נ"ב שבת (נג:). וע"ש ב"תדע" של ר"נ שלכאורה סותר לכאן.

ה. קשין נקביו של אדם כיום המיתה. עי' גם בב"ק (צב.) בדרשה על קרא ד"כי עצור עצר", שדרשוהו על עצירת הנקבים ועל עצירת הבאת החיים לעולם, והיינו משום ששקולים הם כדהכא, ויבואו שניהם.

ו. כל המבזה את המועדות. רשב"ם פירש כאן כאן שעושה מלאכה בחוה"מ. ורש"י בפירושו למסכת אבות (פ"ג מי"א) הוסיף גם שנוהג בהם מנהג חול באכילה ושתייה.
ועניין הדמיון לע"ז נראה שהוא משום שמטרתם המרכזית של המועדות היא להחדיר את הזיכרון של יציאת מצרים, ותכלית הזיכרון של יציאת מצרים היא לאבד ולשרש את התפיסה האלילית וגרורותיה ועל כך יעידו הדיברות הראשונים בעשרת הדיברות.
וכבר ידוע מה שכתבו הרמב"ם, הריב"ש ועוד שבהרבה מקומות נקטו חז"ל את הלשון "כאילו" להודיע שההשוואה אינה חופפת לחלוטין (כמו שלא נסקול את מי שעושה מלאכה בחוה"מ), אלא שיש נקודות השקה בין שני הנידונים המושווים ובבחינה מסויימת הם אותו עניין.

ז. כל המספר לשה"ר ראוי להשליכו לכלבים. ידוע מה שכתבו בשם רבינו האר"י שהספר לה"ר עונשו שיתגלגל בכלב. ולפ"ז ה"ראוי" כאן מתקיים גם בפועל הלכה למעשה, ונוטל בראוי כבמוחזק. ויתפרש הפסוק: "לכלב תשליכון אותו", אותו - את המדבר לה"ר.
ועניין המידה כנגד מידה כאן נראה, שהכלבים נבחנים הם, ובכ"ז כאשר היו צריכים לשתוק ביצי"מ - שתקו, ודרשו חז"ל שבזכות זה ניתן להם שכר לדורות של "לכלב תשליכון אותו". ואדם שלא שם מחסום לפיו, עונשו שילמד דווקא מן הכלבים, שאף הם שותקים כשצריך.
א"נ, משום שתכונתם הבסיסית של הכלבים היא עזות, והמספר לה"ר גם הוא אוחז בפלך זה כמו שהאריכו בעלי המוסר.

ח. אלא אני שר של אש ארד ואקרר וכו'. עי' ביומא (כא:) יש אש דוחה אש - דגבריאל. וע"ש ברש"י שציין לכאן.