מב.
א. אלא בשעיר המשתלח פליגי. לכאורה דח"א עשרה וח"א שקל, אבל לפ"ז מאי דאמרי' לעיל בשעיר שני סלעים הוא דלא כמאן, ולכן מסתברא דפליגי בשעיר וחד מינייהו אמר בה שני סלעים ודוק.

מב:
ב. שלא יוציא אחרת עמה כדתנן וכו'. למאי דמסקינן בסמוך דת"ק היינו ר"ש, הכוונה דלכו"ע דרשי' האי דרשא אלא דת"ק מוסיף בה טעמא דקרא.
ג. מאי בינייהו. התוס' כתבו בכ"מ דלכו"ע אין מניעה לדרוש טעם לקרא, אלא דלרבנן אין הטעם משפיע על הדין, ובכל מקום דדריש ר"ש טעמא דקרא, ר"ל דמוציא מזה נפ"מ לדינא, ולכן שפיר מבררים מאי בינייהו הכא בהאי פלוגתא.

מג:
והזה הטהור על הטמא. כאן משמע דאיירי לגבי ההזאה עצמה. אמנם בריש מכילתין גבי הכשר טבול יום בשריפת הפרה מייתי רש"י להאי קרא מהכא.