ת"ש היה אוכל בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צמוקין, בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות, לא יאכל מהן עד שיזמין מבעוד יום.

במטותא מינייכו, חכמים ונבונים. מאן דהוא עמד על עניין סיפור המעשה, שהיה אוכל? מאי נפקא לן מינה? האם יש סיבה שזה נכתב? אילו קנה אדם 10 ק"ג ענבים ולא אכל מהם כלום, והעלם לגג לעשות מהם צמוקים, האם הדין שונה? לחילופין, האם כשאכל בענבים, היתה סברא לומר שא"צ הזמנה?

רש"י כותב, שמשעה שהעלם לגג לייבשם, אינם ראויים לאכילה עד שיסתיים ייבושם, ולכן הם מוקצים מדעתו. אלא, שמכיון שבבין השמשות בערב יו"ט, כבר היו יבשים, הר"ז היסח הדעת בטעות - כפי הגדרת רא"ו בקוב"ש.

כיון שמשעה שהעלם לגג לייבשם, הפירות מוקצים משום שאינם ראויים לאכילה, אחת היא לי אם אכלם קודם או לא.

יענונני נא החברים, ושכמ"ה.