נראה לי שמהגמרא הבאה ניתן להוכיח שאין חובה להתאמצץ ולהאריך את חייו של חולה הסובל מייסורים קשים ומותו צפוי במוקדם או במאוחר:

אמר רב אידי בר אבין האי מאן דבלע זיבורא מחייא לא חיי מיהו לשקייה רביעתא דחלא שמגז אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה

שהרי מכאן משמע שרק כדי להאריך את חייו כדי שיספיק ל"מפקיד אביתיה" יש הוראה כיצד לעשות זאת, ולא נאמר שיש לעשות זאת למען המטרה גרידא של עוד כמה שעות של חיים.