טז.

א. ומחוי להו הלכות קמיצה. פירש"י שהיה בט"ז ניסן, ודרש בעניינו של יום. בפשטות היה נראה שהיה זה מדין ונשלמה פרים שפתינו. ובפרט שהיו בתקופה שבין הרישיון הראשון של כורש לבין האישור הסופי של דריוש, והתכוננו באופן מעשי שמהרה יבנה. אמנם לעיל י. למדנו שלכו"ע הקריבו קרבנות העולים הראשונים. וא"כ יתכן לכאורה שבירושלים הקריבו באותו יום את העומר, ואף אז יש ענין לעסוק בענייני היום. אמנם בסמוך איתא שאמרו להמן בזמן שבית המקדש קיים אדם מתנדב מנחה וכו', משמע שזה לא היה פעיל בזמנם. ועי"ש בסמוך. ויל"ע.

והא דמחוי להו, ולא יליף להו, היינו על פי שאמרו דקמיצה היא מעבודות קשות שבמקדש, ושפיר היה צריך להראות ולהדגים להם.

ב. מאן דמנדב מנחה וכו'. עי' מהרש"א שעומר א"א להתנדב, והם לא ביארו לו ענין העומר אלא ענין המנחה בכללותה. שאדם מתנדב מנחה וממנה עולה לגבוה רק הקומץ וזה אשר מכפר לו. ולכאורה מכפר הוא לאו דוקא אלא הכוונה מרצה לו. ואם מדובר על מנחת נדבה דיחיד, יתכן שאת זה לא הקריבו העולים הראשונים, רק קרבנות ציבור, ולכן התבטאו כשבית המקדש קיים. ויל"ע בכל זה.

ג. ששב לשקו ותעניתו. ראשית משום שקיבלו עליהם עד סוף יום השלישי והקבלה לא נתבטלה על ידי הנס. ושנית משום דעיקר הגזירה להשמיד וכו' עדיין לא בטלה כלל.

ד. אבל על בתו וחפוי ראש על שאירע לו, כלומר ראשו חפוף מעציצא דבית הכסא. ידוע החידוד הפורימי של הגר"ח מבריסק שהקשה הרי קודם היה חפוי ראש ורק אח"כ נעשה אבל, שהרי אחרי שזרקה עליו קפצה ומתה. ותירץ (כנראה בפורים) על פי מה שאמרו במס' ב"ק שזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל, השני פטור דמנא תבירא תבר, שמרגע צאתו מהגג נחשב כבר שבור. וידוע שכתבו התוס' בריש פרק שני בב"ק שזה דוקא כשהכלי עצמו נזרק, אבל זורק אבן על הכלי, אין הכלי נחשב שבור עד שיישבר בפועל. ולפ"ז יש ליישב בהקדמת אוקימתא קטנה, שבתו של המן זרקה, והמן הרים עיניו עוד בטרם זה הגיע אליו, ומיד היא קפצה עוד בטרם זה הגיע אליו. והשתא שפיר מיושב, שהיא עצמה הקופצת, זה כלי עצמו שנזרק ונחשבת מתה כבר מיד ברגע הקפיצה ונעשה אבל, אבל מה שיצא מעביטא דבית הכסא (קימחא דקישקע) לכיוון המן הוי בבחינת זורק אבן על הכלי שרק כשפוגע בו בפועל נעשה חפוי ראש, ושפיר קדמה אבילות לחפיות הראש. ודפח"ח.

טז:

ה. רמז רמז לו. לכאורה סוף סוף הוא מטיל קנאה. וידוע מהגר"א שנתן לו חמש חליפות פשוטות וזולות בערך של חליפה אחת שנתן לאחיו, ושפיר אין קנאה, ורק עשה כן לרמז.

ו. יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו. העולם אומר שיין ישן מניח את דעת הזקנים, כיון שזה מוכיח להם שלא כל התיישנות בהכרח מפחיתה ממעלת הדבר, אדרבא לגבי דברים מסויימים ההתיישנות משביחה.

ז. ששון זו מילה וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך. שמעתי בדרך צחות לרמוז בזה ענין המילה, כמו אימרה של הבגד, שהוא שולי הבגד, כך המילה היא חיתוך שולי הגוף.

ח. ויקר אלו תפילין וכו'. רצה לומר יקר זה כבוד בארמית, וראו כי שם ה' היינו יראת הכבוד. ודוק.

ט. עשרת בני המן ועשרת צריך למימרינהו בנשימה אחת. ברש"י הגיה הב"ח כלומר עשרים נפלו כאחד. בגמרות חדשות הגיהו עשרתם. וזו מילה מוזרה קצת. ואולי כוונת רש"י לפי הגהת הב"ח המקורית, שהרי אמרו ל' בנים היו לו, י' מחזרים על הפתחים, עשרה מתו ועשרה נתלו, ובאו לומר שכל העשרים מתו בזמן אחד ממש, ושפיר היינו עשרת בני המן המפורטים, ותיבת עשרת מלמד על עשרת נוספת. (רק לא פירשו שמותם כדי שלא ייחנק בעל הקריאה...) ויל"ע.

י. ויו דויזתא צריך למימתחה. ידועה פלוגת הראשונים אי היינו ויו רבתי בכתיבתה או שבקריאה יש למשוך ויו זו. ויוצאין ידי שניהם. וכמדומה דלא כל בעלי הקריאה מכירים דין זה.

יא. אשר באו עם זרובבל. זה חידוש גדול שמרדכי כבר עלה בעלייה הראשונה, אלא שכיון שראה שלא המשיכו בבנייה, חזר ושב לבבל. כנראה שם היה נצרך יותר. ראה במהרש"א. והיה אולי מקום לומר שעל ירידתו זו נאמר שגלה מעצמו. אמנם פשטות המקראות שם מורה שהכוונה לגלות שהגלה בשעתו עם יכניה מלך יהודה.