תנא הפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה והאידנא דכולהו מברכי לפניה ולאחריה היינו טעמא דתקינו רבנן גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין:
רש"י:
משום הנכנסין. שאם יכנס אדם לבית הכנסת אחר שבירך ראשון ואם לא ישמע את האחרים מברכין יאמר אין ברכה בתורה לפניה:
ומשום היוצאין. ולא שמעו את החותם מברך לאחריה והראשונים לא ברכו יאמרו היוצאים אין ברכה בתורה לאחריה:

לפי רש"י החשש הוא ל"טעות הציבור" שיחשבו ש"כלל לא מברכים לפניה או לאחריה"
חשש זה קשה משני פנים:
א: מה לנו ולטעותם של ע"ה הרי התנהלות התפילה עפ"י חכמים היא וגם רוב הציבור יודע שמברכים ומאי נ"מ לטעות היוצאים והנכנסים?
ב: וכי לעולם לא יזדמן למאחרים להגיע בזמן ולמקדימים לצאת להתאחר עוד כמה דקות ואז "יגלו" שאכן מברכים לפניה ולאחריה?
ע"כ אציע הסבר אחר:
כפי שנתבאר כבר כאן היסוד המחייב ברכות בעת קריאה בציבור אינו חיוב הקריאה אלא העובדה שנעשה בציבור, כך כל אחד מהציבור הוא המחייב את הברכה גורם לה ולפי סוגייתנו אף מחוייב בה וא"כ הצורך שהנכנסים והיוצאים ישמעו את שתי הברכות איננו בגלל טעות אלא שזהו עיקר חיוב כלל הציבור לשמוע קריאת התורה בברכות דווקא!

נציין שרש"י עצמו פירש אחרת את הגזרה בדף כב ע"א (לגבי קריאה של פר' עם 5 פסוקים):
גזירה משום הנכנסין. שישמעו השני מתחיל פסוק זה ויאמרו לא קרא ראשון אלא שנים וכן היוצאין שישמעו את הראשון קורא שלשה ויצאו מבית הכנסת ויאמרו לא יקרא השני אלא שנים: הכי גרסינן קרא ראשון שלשה השני קורא שנים מפרשה זו כו':
ולא ביאר שם שהחשש שיטעו בהלכה אלא שיאמרו על הקוראים שעושים שלא כדין. יוצא שגם לרש"י היוצאים ונכנסים בקיאים בדין הם וממילא קשה להסביר שחששנו לטעותם בגלל מה שייראו.