ראו כאן דעות רבותינו הראשונים והקושי שבדבריהם (מצד אחד המון מקורות שהאיסור דאו' ומצד שני קולות מופלגות שקשה להאמין שהיו מקילים חז"ל על איסור תורה) .

מקור האיסור לדעתי:
(ח:) מתני' אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו...
גמ' וכי שמחה היא לו מאי הוי? אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא ואמרי לה אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה רבה בר [רב] הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו אמר ליה אביי לרב יוסף הא דרבה בר [רב] הונא דרב הוא דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב מנין שאין נושאין נשים במועד שנאמר {דברים טז-יד} ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך...

תוס':
לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. גזירת הכתוב כדדריש לקמן מקרא דשלמה ובירושלמי דריש מדכתיב מלא שבוע זאת וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה:
בחגך ולא באשתך. עיקר דרשה הוא ולא אסמכתא כדאמרינן פ''ק דחגיגה (ד' ח: ושם) ורב אשי האי בחגך מאי דריש ביה:

בגמ' בדי"ד ע"ב מ"ושמחת בחגך" מבואר שיש מצוות עשה דאו' לשמוח בשמחת החג בימי המועד.
כיוון שכך, מחדשת משנתנו שאפילו שמחה אחרת שעלולה להסיח את דעתנו משמחת המועד נאסרת מדאו'! ברור אם כן שכ"ש שטרדה של רשות או מלאכה נאסרת מטעם זה. אומנם האיסור אינו מצד ש"היום אסור במלאכה" אלא מצד ש"חייב לפנות ליבו ומחשבתו לשמחת החג".
מה קורה אם יש טרדה שלא מאפשרת לאדם להפנות לשמחת החג (למשל אם רכושו עומד ללכת לאיבוד?) כאן הרי בכ"מ לא יהיה לו שמחת חג אך אם נתיר לו להציל רכושו אומנם בזמן ההצלה עדיין לא יהיה לו שמחת חג אך לאחר ההצלה נרוויח שיוכל לקיים המצווה דבר שהיה מופקע ממנו כל זמן שדאג לאיבוד ממונו?
המקור לחשבון זה הוא בדברי רב נחמן בר יצחק (ט' ע"ב) ש"הנח להלכות מועד דכולהו מצר עכשיו ושמח לאחר זמן נינהו"- היינו שכל שהתירו חכמים במועד זה מתוך החשבון שיוכל לקיים מצוות השמחה לאחר שיסיר הדבר המצערו כעת ומנע שמחתו.
מה קורה אם הטרחה בהצלת הממון קשה מאד או שההצלה יחסית מועטה? בכל המקרים הללו יש צורך בבחינת המקרה ע"י מורה הוראה שיבחן האם אכן הנזק לא מאפשר "שמחת חג" וכן האם ההצלה לא תגרום להסחת דעת שלא תאפשר שמחה גם בגמר המלאכה (כאבי גב שימשיכו עד סוף המועד למשל). כמובן שדבר שנסבל ע"י אחד יכול לשגע את חברו ולהפך וע"כ מצאנו הוראות שונות של אמוראים שהתירו דברים שלא ברור לנו על סמך מה היה ההתר. מובן גם למה הלכות מועד הינן הלכות "עקורות" וזה מפני שטבע האנשים וטרדתם משתנים ביותר ממקום למקום ומזמן לזמן ולכן א"א כלל לתת דוגמה לדבר שיהיה לעולם מותר או אסור.
נציין שכל הנ"ל נכון גם ביחס לאונן ואבל שמצווים ב"עשה דאבלות"- לא באיסור מלאכה אלא בצורה חיובית של פניות לטרדת המת ואבלותו ובאונן אסור אפילו לקרוא ק"ש ולברך ברכות נהנין כיוון שהן הופכיות למצוות אבלותו!
מובן אם כן למה דיני אבלות ושמחת המועד כ"כ קשורים ונלמדים זה מזה שהרי אכן יסוד אחד להם- ציווי על מצב תודעתי מסויים שממנו נגזר האיסור להתעסק בעניינים המסיחים את הדעת מהתודעה המצווה, בכך אכן שונים הם משאר הציווים בתורה שברובם הם על מעשים ולא על תודעה.
סיכום:
התורה לא אסרה מעולם מלאכה במועד ובאבל אך כן חייבה במצוות עשה בפניות הדעת והלב לשמחת הרגל/ צער אבלותו. היוצא מכך שאסור מדאו' להטריח עצמו בדבר אחר אך אם הטרדה באה מעצמה ומבטלת היכולת לשמוח/ להתאבל יכול לעשות מלאכות כדי לבטל הטרדה (בהתאם להוראת חכם שיבחן את מצבו)