למה לא התקבלה תפילת משה?
ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח ב ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר וישמע ה' ג והאיש משה ענו [עניו] מאד מכל האדם אשר על פני האדמה    ד ויאמר ה' פתאם אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם אל אהל מועד ויצאו שלשתם ה וירד ה' בעמוד ענן ויעמד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם ו ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו ז לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא ח פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה ט ויחר אף ה' בם וילך י והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת
יא ויאמר אהרן אל משה בי אדני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו יב אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו!
יג ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה!
יד ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים! תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף טו ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד האסף מרים...

אהרון ומרים מדברים אודות אחיהם משה, "משווים מדרגתו לדרגתם", וממילא מרשים לעצמם לגלות פקפוק בהחלטתו לקחת(לפני שנים רבות) או לגרש (עתה) אשתו הכושית.
מטבעו משה רבינו ענו מכל האדם אשר על פני האדמה (נזכור שיש באדמה קבצנים שדרכם גם בימינו לשכב בצידי הדרכים בלא לשים לב לכך שהעוברים ושבים דורכים ויורקים עליהם, מבואר בפסוק שמשה רבינו היה ענו אפילו יותר מהם!) אדם במדרגה כזו וודאי שלא נפגע כלל מכך שמישהו דן בצידקת מעשה שהוא עשה וכ"ש שזה אחותו שהצילה חייו שדיברה עם האח השלישי ולא בפומבי.
כיוון שכך מאד מובן שלאחר בקשת אהרון משה רבינו נעמד בתפילה ומבקש מהקב"ה לרפא אחותו (מסתבר שבמחשבה של "אני לא נפגעתי כלל ע"כ אין מקום לעונש כה חמור).
הקב"ה שומע תפילת משה אך מחליט שלא להיענות לבקשתו. למה?
נראה שזו היתה גם שאלתו של מרע"ה ולשאלה זו באה תשובת הקב"ה במשל:
" ויאמר ה' אל משה: ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף ".
מה פישרה של תשובה זו?
לכאורה הכוונה לתת משל כזה: אם היה האב כועס על ביתו (על שפגעה באחיה) היה לה לבת לברוח מהבית לפחות לשבוע (ואפילו שהאח לא נפגע כלל וממילא הכעס של האב לא היה מוצדק) על כן כיוון שה' כעס על מרים (בלא להסביר ההצדקה לחומרת העונש, הרי משה לא נפגע כלל כאמור) עליה להיות מחוץ למחנה לשבוע לפחות ואין מקום ל"ריכוך" העונש.
הסברו של הקב"ה לפי הבנה זו לא רק שלא נותן מענה לבקשת משה אלא שהוא רק מוסיף תמיהות על הנהגת הקב"ה: וכי באמת מצופה מהבת לברוח מהבית לאחר כעס אביה?!? היכן מצאנו התנהלות כזאת ועוד בתור דבר מובן מאיליו ? ועוד נראה שתשובת ה' היתה נאמרת בלשוננו במילים "פרינציפ"! או "כי ככה"! והרי פרינציפ או ככה זה לא תשובה??
על כן הצעתי היא לקרוא את התשובה בצורה שונה:
"והיא ירוק ירקה בפני אביה (אוי גוועלד לא יעלה זה על לשוננו!!!) וודאי שצריכה לברוח מהבית לחודשיים לפחות ולא משנה אם אביה מוחל על בזיונו, תסגר מרים שבזתה אביה בנבואה (משה לפי חז"ל) או את משלחו (הקב"ה) לפחות שבעה ימים ורק לאחר מכן תוכל (אולי) לשוב!
נציין שטיל של חמאס הוא יורט ע"י טיל תמיר אבל הוא גם מיירט אותו בעצמו. ע"כ א"ל שאביה ירוק= ירקו עליו וכיוון שכך הוא חזר וירק בפניה.
ממילא מובן גם למה ר"ח ובר קפרא נהגו בעצמם נזיפה ואפי' שר' חייא סבר שעשה כדין וחשב שיכול לשכנע בכך את רבי נהג נזיפה על הפגיעה באביהם של ישראל שבדור, דבר שמחייב הרחקה בלא יכולת מחילה כלל
א"נ יש לבאר הקשר בין ר' לר' חייא לפי הגמ' נדרים מא :
כי הוה גמיר רבי תלת עשרי אפי הילכתא, אגמריה לרבי חייא שבעה מנהון. לסוף חלש רבי. אהדר ר' חייא קמיה הנהו שבעה אפי דאגמריה. שיתא אזדו. הוה ההוא קצרא, הוה שמיע ליה לרבי כדהוה גריס להו. אזל ר' חייא וגמר יתהון קמי קצרא, ואתא ואהדר יתהון קמי רבי. כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא אמר ליה: רבי! אתה עשית אותי ואת חייא.
מבואר שהמלמד נקרא ש"עושה" את תלמידו ובכך נחשב כ"אביו" ממילא מובן שהחומרא המיוחדת היתה כלפי ר"ח ולא כלפי בניו.