"רב יהודה שרא למיכחל עינא בשבת. אמר להו רב שמואל בר יהודה: מאן ציית ליהודה מחיל שבי! לסוף חש בעיניה, שלח ליה שרי או אסיר? שלח ליה: לכ"ע שרי לדידך אסיר, וכי מדידי הוא דמר שמואל היא, ההיא אמתא דהואי בי מר שמואל דקדחא לה עינא בשבתא צווחא וליכא דאשגח בה פקעא עינא. למחר נפק מר שמואל ודרש עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. מאי טעמא? דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו".

הערות:

א: כיצד באמת קורא רב שמואל בר יהודה לרב יהודה בשם כל כך בוטה: "מחלל שבת", כך קורא ת"ח אחד לשני?
ב: איזה חילול שבת יש בהכחלת העין? הכוונה לאיסור דרבנן? או שההבנה היא כפי שאמרה הגמרא לעיל שלא רק התירו לכחול אלא אפילו לשחוק סימנים שזה כבר מדאורייתא.
ג: מה הסיבה שרב שמואל בר יהודה שסבר שזה חילול שבת, פנה אל רב יהודה שמתיר? כיצד צריכים להבין את זה? וכי ברגע שזה נוגע אליו הוא משנה דעתו? לא ממש מתאים לאמורא.
ד: והערה מעניינת לגבי שמואל שהיה רופא, כיצד באמת לא ידע את חשיבות העין עד שקרה לו מקרה מצער ששפחה איבדה את העין.
ה: בגמרא לעיל שהבינה שרק לכחול ולא לשחוק סממנים, כותב רש"י: "דרך רשות הרבים לא - דלאו סכנת נפשות אלא סכנת עיוורון".
האם בסכנת אבר אין דין שמחללים את השבת?