במשנה מבואר דין סתם יינם שאסור בהנאה.

אם הבנתי נכון, סתם יינם זוהי גזירת חכמים שהרי כלל לא בטוח שהגוי ניסך.
זה רק חשש שהגוי ניסך. וחכמים גזרו שיאסר מספק.
כמה שאלות להבהרה:

א: מה המקור לזה שע"ז מדאורייתא, ותקרובת ע"ז, שזו דרגה פחותה יותר מהע"ז עצמה, אינם בטלים ברוב או במאה כמו תרומה או במאתיים כמו עורלה וכלאי הכרם,
ב: האם גם בסתם יינם החמירו חכמים עד כדי כך שזה לא יתבטל בשום רוב.
ג: לגבי יין של גוי, ראינו למשל ששמואל ישב לשתות עם גוי מלומד, אבלט, אז דל מהכי הבעיה של יין נסך שלא היתה שם כי היין היה מבושל, מה עם הבעיה שחז"ל אסרו משום בתם? שלא נתקרב ונתיידד יותר מידי עם הגוי?