הגמ' מקשרת את הדין של "קונם שאני עושה לפיך " (=נדרי איסור על מה שהאשה עתידה לעשות) לסוגיית הקנאת דבר שלא בא לעולם.
לכאורה, על פי ההגיון הזה,למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מי שאוסר על עצמו הנאה מכל התפוחים שבעולם יהיה מותר בתפוחים שגדלו לאחר שנדר.
האם אמנם כך הדבר? יש לי תחושה שזה לא כל כך פשוט, אבל אין כרגע ראיה מכריעה. אשמח לקבל סברות, ובעיקר ראיות, בעד או נגד המסקנה דלעיל.