דף ב

א. לפני אידיהן ג' ימים. עיין בדף ו שדנו בגמ' אי כולל יום האיד עצמו או ג"י מלבדו. (תוקן אחרי הערת חננאל).

ב. אסור לשאת ולתת עמהם. יל"ע לפירש"י (עי' תוס' באריכות) אי הכוונה לקנות מהם ולמכור להם, או דבאמת גם המשא ומתן עצמו המקדים את המכירה ג"כ נאסר. והעירוני שלשון הר"מ פ"ט מע"ז (וכעי"ז בשו"ע יו"ד סי קמח) לקנות ולמכור.

ג. שמח הוא לאחר זמן. פירש"י למחר. פשוט שכוונתו דלאחר זמן בדרך כלל משמע טפי מיום אחד או יומיים, וא"כ מאי איכפת לן כל עוד ביום אידו עדיין הוא בצער, ועל כן צריך לפרש דלאחר זמן היינו למחר, ולכן אסור גם יום לפני אידו, שמא למחר כבר יהא בשמחה ויודה לע"ז. ולכ' מסתבר דה"ה ביום אידו ג"כ אסור, ונאמר דשמח הוא לאחר כמה שעות. (אלא דלפ"ז אם נפרע ממנו ברגעים האחרונים דיום אידו שפי"ד, ולא מסתבר).

ד. (עמ' ב'). זו רומי חייבת. המדרש שהביאו התוס' הוא דבר פלא, שעל חורבן הבית והגליית העם ורציחת רבים מבניו עדיין לא נגזר עליהם חורבן, ורק במעשה דרחב"ת נגזר. ואפשר דעל הראשונות הורשו משמיא והם היו מטה חובלים של קודשא בריך הוא בזה, אבל ההיא דרחב"ת על דעת עצמם עשו. או אפשר שבההיא דרחב"ת הוגדשה סאתם כדאי' כגון זה בחז"ל בכ"מ.

ה. שטבעה יצא. פירש"י שמעה. לכ' כוונת רש"י לפרש הענין. אבל פשוטו של דבר, היינו שהמטבע שלה מתקבל בכל העולם, אלא דזה גופא משמש כסימן לשמעה וחשיבותה.

ו. לא עשינו אלא בשביל ישראל. ידועים דברי הגרי"ז בספרו עה"ת (ואולי קדמוהו כבר) דמן השמים באמת נתנו בליבם לעשות הכל בשביל ישראל, וכדברי הרמב"ם הידועים בפיה"מ על העשיר שבונה בית חומה בשביל חסיד אחד שיישב בצילה כעבור ע' שנה, (הוא אמר זאת בקשר לרכבת לסיביר שעבדו עליה רבבות איש ולא נעשה בה כמעט שום שימוש מלבד הצלת בני הישיבות לשנחאי), ובעולם האמת הם רואים זאת, ולכן אינם שקרנים אלא שוטים, כלומר אינכם שמים לב שזה ברור לכם רק עתה כאן, אבל בשעתו לא עשיתם אלא להנאת עצמכם.

ז. מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן. באדרת אליהו (מהגר"א עה"ת) איתא דעל ידי סירובם נטלו ישראל נעשה מעשו ונשמע מישמעאל וזכו ל"נעשה ונשמע". ושמעתי ממו"ר הגר"מ שפירא זצ"ל לבאר הענין. דעם ישראל לכשעצמו, עם חכם ונבון, עם הפועל רק אחרי הבנה, אין בידו כח לומר נעשה בלא לשמוע קודם. ואין בידו לשמוע כשאין לזה משמעות מעשית. לעומתם עשו, לשון עשייה, יש להם הכח לעשות, אנשי מעש חרוצים ויעילים, גם ללא הבנה עצמית, (ראה מעשי הגרמנים בדור האחרון ועוד). בני ישמעאל, לשון שמיעה ומחשבה, אלופי הדמיון, הוגים במחשבות לפעמים נשגבות אבל ללא הובלה לשום מקום מעשי. בקבלת התורה היה צורך בשני עניינים הללו. עשיית מצוות התורה גם ללא הבנה מספקת מכח קבלת עול מלכות שמים, וגם הכח ללמוד תורה לשמה, מצות לימוד תורה גם בדברים שאינם למעשה, או שיטות דחויות וכדומה. ולעם ישראל לא היו שני כוחות אלו מעצמם. רק אחרי שבני עשו וישמעאל לא אבו לקבל התורה ולא השתמשו בכוחותם, זכו בהם ישראל מההפקר.