ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסרנאה לרבי יהודה נשיאה ביום אידו הוה יתיב ריש לקיש קמיה אמר היכי אעביד אשקליה אזיל ומודה לא אשקליה הויא ליה איבה א''ל ריש לקיש טול וזרוק אותו לבור בפניו אמר כל שכן דהויא ליה איבה כלאחר יד הוא דקאמינא: להשאילן ולשאול מהן כו': בשלמא להשאילן דקא מרווח להו אבל לשאול מהן מעוטי קא ממעט להו אמר אביי גזרה לשאול מהן אטו להשאילן רבא אמר כולה משום דאזיל ומודה הוא:
רש"י
כלאחר יד. שלא יבין שמדעת השלכתו וכיון שרואה שאבד ממך לא ישמח: כולה משום דמודה הוא. שהעובד כוכבים ישמח כשישראל צריך לו:

אוסיף עוד כמה שאלות (נוסף לכותרת):
ב: למה ההקפדה דווקא בסמיכות ליום האיד וכי בשאר ימים לא עלול להודות לע"ז?
ג: מה פתאום יצטער הנכרי כשיראה שהישראל איבד המעות, אדרבה נחשוב מה היה קורה אם הינו רואים ערבי בשכם ששילמנו לו מפסיד מיד התשלום, מסתבר שרבים היו שמחים לראות זאת?
ד: מה ההקפדה הגדולה שלא ישמח הנכרי על שישראל נצרך לו ומה זה נוגע לע"ז?

הנ"ל בביאור העניין הוא כך:
ההרווחה שכאן לקוחה מהפ"ש שקראנו (וארא) ש"ראה פרעה שהיתה הרווחה וממילא הצליח להכביד את ליבו" כלומר ההרווחה הינה רווח שמקבל הנכרי לטעותו בדבקות בע"ז.
כלומר סתם נכרי גם אם דבוק הוא בעצו ואבנו בראותו יהודי שהינו נצר חי לאומת הקודש שדבקה בא-לוהים חיים בבנבואה וקבלת התורה מייד מרגיש את הקטנות והשטות שבע"ז שלו וכמעט וזונחה כליל
אלא מה 'מרוויח' לו ומחזק את ליבו?
זה שרואה שישראל זה זקוק לו!
דומה הדבר לאדם חולה מעישון שמגיע לרופא וכבר במסדרון רואה פלאקטים על חומרת העישון ונזקיו וכבר מתחזק בליבו להגמל מכך ורק נכנס לרופא לספר על החלטתו הטובה אלא שבכניסתו רואהו הרופא ומיד זועק "טוב שבאת! בדיוק נגמרו לי הסיגריות' תוכל להשאילני כמה?"
ברור שאמירה זו של הרופא מבטלת כליל כל ההשפעה הטובה שעשה ביתו על החולה ומיד מתחזק הנ"ל בעישונו שהרי אף הרופא עצמו נצרך לכך

והנמשל ברור לדעתי לכל