הוא היה בדיכאון מוחלט, התהלך אנה ואנה וחשך לו, נהפך לחרדתי, לא סמך על אף אחד יותר, לא על בני אדם ולא על חיות, כולם הפכו עורם, החיות הטובות התהפכו עליו ונהפכו לאויבו, סירבו לדבר עימו, עשו לו חרם וברחו ממנו וכשניסה להתקרב אליהם יותר הם חשפו שיניים ואיימו עליו להורגו, הרבה אנשים הוא לא הכיר, המעט שהיה לו, אשתו, לא דיבר אליה, הוא הפנה לה עורף, לא השכיל שהיא עזר כנגדו, המחלה העבירה אותו על דעתו, רוח שטות שנכנסה בו הפכה אות לפראנואיד, פחד שכל שניה הולכים לאזוק אותו, ששוטרים רודפים אחריו, שהשב''כ בעקבותיו, שמשהו נורא הולך לקרוא, תיכף מאשימים אותו שהוא אסון אקולוגי, שהוא אשם שכדור הארץ בעלטה. כל רעש קטן גרם לו לקפוץ, הסתובב והביט לאחוריו, שמא עוקבים אחריו, המלאך מחפש אותו, רשרוש ענפים העיף אותו באוויר מפחד, כבר הולכים להסגיר אותו כי עבר על דעת קונו.
נורא ואיום, ייסורים בל יתואר, לעבור על רצונו יתברך, אין דבר שהכאיב לו יותר, ייסר אותו מצפונו, רצה לדבר אליו, להגיד לו ''סליחה, לא התכוונתי, זה לא היה בכוונה, אני מבטיח לך שאני לא יעשה את זה יותר, לעולם לעולם'' אבל הוא נעדר ממנו, הסתרת פנים, חושך על פני תהום, הוא לא מוצא אותו בשום מקום מסביבו, מגלה עולם חשוך ומת מפחד, אפוקליפסה, חש איך סוף העולם מתקרב, עוד שניה כל העולם נחרב, תוהו ובוהו, פחד אימה, מנסה להיצמד לאבא או לאימא אבל אין לו לא אבא ולא אימא, רק אל אחד שנסתר ממנו.
מתמודד לבד עם המחלה שתקפה אותו, חבל שהוא אכל ממה שהוא אכל, נצמד לאדמה הקרה, מתכנס בעצמו ובוכה מרוב צער, מביט בבת זוגתו שיושבת על הרצפה מולו, אין לו נחמה, רק בוכה כל פעם שהוא מביט בה, ''למה אני צריך אותה'' שואל את עצמו בקול, והיא רואה אותו מתייסר ומתייסרת שבעתיים כנגדו, בוכה איתו והוא לא נותן לה כתף.
לא רעב, גם אחרי שצם שמונה ימים רצופים, לא יכול להסתכל על אוכל, הוא רק רואה פירות ובא לו להקיא, הופך לשלד אנורקטי, מבטו מרוכז בנקודה אחת באדמה, ''טאטעעעעע'' צועק לשמים ולארץ, ויושב מכונס בעצמו בלי לזוז ימים ולילות.
ובבוקר של שחר אחד קם מרצפת חוליו, ראה את השמש זורחת וזה חימם לו את הלב, התעטף בעלים שנתן לו הבוס, הקשיב לנשימתו, כבר לא היו לו חרחורים, הדמעות שלא יבשו ואיתם הצער שעטף אותו בימים האחרונים (שהיו אגב, הימים הראשונים שלו), כך דרכו של עולם, לייבש את הריאות ואת הדמעות. חיפש לאן ללכת, נתן לרגליו להוליך אותו, חיפש את אלוהיו ומשלא מצא אותו פיזית נתן לו להיכנס ללב שלו לפחות, ראה באדמה שור קטן, חד קרן שצמח, החליט לתת אותו מתנה, לו, לבורא שריפא אותו מחוליו ונתן לו צ'אנס לחיות. בערב הביט ימה וראה את השמש שוקעת בצפון, אז הוא הבין שהיום שלו מתארך, שיש לו עוד זמן לחיות וזמן לשוב בתשובה, ככה זה בעולם הזה, ככה.
אז הוא עשה מסיבה, הדליק מדורה וגם מנורה בעלת שמונה קנים של אור, איחל לאשתו חג שמח וקבע שאלו יהיו ימים טובים, כי באמת הוא רצה שיהיה טוב, באמת באמת, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.