א. וישב ח' ימים בתענית ובתפילה. קצ"ב מדוע לא ישב עד סוף ג' חדשים. ובשלמא אם היה מתענה לאחר תום ג' חדשים [לו היו ממשיכים להתמעט] היה מובן לפחות למ"ד בניסן נברא העולם וראה ביום בריאתו יום ממוצע, שתוך ג' חדשים הגיע ליום ארוך ושוב נתמעט ליום ממוצע בא' תשרי, ואז כשירד קיוה שזה יעצור בדיוק בצד השני של היום הממוצע ורק אילו היה ממשיך היתה סיבה לבהלתו. אבל השתא שכבר נתענה לפני תום הג"ח [ואחריהם באמת התהפכה המגמה], צ"ב וכנ"ל.

ב. (בעמ' ב') שמעיה דאודי. רש"י לא פירשו. ובר"ח דאודי לע"ז שלו שסייעתו להביא אורח זה לביתו. ולכ' לפ"ז אי"ז קשור כלל להילולא. וכפה"נ הודה שהביאה האורח לכבוד ההילולא. או שכך אמר לאורחו שהסעודה קשורה להילולא שהיתה יותר משנה לפני כן.

ג. דאדם חשוב הוא. פירש"י דשמח ממנו העכו"ם מאד. להבדיל בבחינת מרבין בשמחה בשבילו הנאמר גבי פנים חדשות דשבע ברכות. ויש מקומות שמפרשים דאדם חשוב יבואו ללמוד ממנו להקל ויש לו להחמיר טפי מעיקר דינא, אלא שכאן א"צ לזה, ובפרט לפר"ח הנ"ל.

ד. כפו להו. היינו בדינא בלא קרבא. ויתכן דלכן יש להם ב' ימי איד, מכיון ששתי מיני תפיסות הן, הראשונה בקרב והשניה בדין.

ובעצם הענין שהוצרכו לשיתוף ישראל כדי לכפות את יון, יתכן שאין מלכות גויים יכולה לישראל אלא כשנגזרה גזירת חורבן על ישראל, ומצרים החלה לשעבד עם עזיבת יעקב ובניו את א"י וירדו מצרימה, בבל בחורבן בית ראשון, עיקר גלות אדום בחורבן בית שני, אבל כעת הבית בבניינו והארץ בישובה, לא היה אפשר לרומי ליטול מלכות מיון מכח הגזירה על ישראל, ועדיין לחלוחית של ישראל קיימת למרות גזירות יון ואכן ניצחום, ולכן הוצרכו לשתף את ישראל עמם בכפיית יונים. ויל"ע בזה.