הוא השתדל לא לדבר איתו הרבה, למרות שהיה פוגש אותו מידי ערב אצלו במחתרת, דרך מנהרה ארוכה שחיברה בין ארמונו לביתו, כשהיה שואל אותו שאלות היה בדרך כלל שותק, כי הוא היה קדוש, רבי קדוש, העדיף לשוחח בדברי תורה וכשהיה צריך לייעץ לו רמז לו תמיד ברמז כי פחד שעוף השמים יוליך את קולו ובעלי כנפיים יגידו מה קורה אצלו.
הוא אהב אותו אהבה נפש, לא ברור למה, הם הרי לא גדלו ביחד ולא התחנכו על אותו ספסל, אחד היה טוב, מהול וקדוש, השני ערל בעל מלחמה ומלא טומאת ארץ העמים אבל אצל חברים אין כללים, משהו חיבר ביניהם, כנראה משהו חזק כי הוא אהב אותו אהבת נפש עד כדי שהבטיח לו בסוף חלק בעולם הבא והשני בתמורה גמל לו טוב בעולם הזה הכל כך זמני וקצר, מילא את אוצרו בשקים של זהב, אונקיות נוצצות בתוך שקי חיטים כדי שיהיה לילדים שלו די שוחד לחלק לרומאים בעתיד.
היה השני נכנס אליו בחשכת ליל, בא אליו במחתרת עם שני עבדים קשורים לשרשרת, כך היה נכנס אליו במחתרת ולעבדיו לא היה דמים, היה רוצח את העבד הראשון איך שהיה מגיע ואת העבד השני בחזרתו לארמון, ככה הצנזורה פעלה, הרבה הרבה היו לו, גדולים וקטנים, שחורים ולבנים, לא התקמצן עליהם, מבחינתו הם היו פחות מכלום, אז מה אם בתוכם יש תאים נושמים, גם מדוזה נושמת ושווה יותר מהם, הרב ידידו בטח לא סבל לראות את כל זה, אבל הוא ידע שהוא לא בחר אותו להיות ידידו, כנראה כך גזרו עליו משמים ולכן הוא חיבב אותו ויעץ לו תמיד את העצה הטובה.
הוא השני חלק עימו את כל נבחי ליבו, שיתף אותו בשאיפותיו הכי נעלות בחיים, שבנו מחמדו אסוירוס ימלוך תחתיו ושהעיר טיבריוס קולוניא תהיה פטורה ממס, למה טבריה שאל אותו הרב הקדוש בתמיהה, תוך כדי שרומז לו בהגיה יהודית שטבריה היא שלנו ולא קוראים לה טיבריוס קולוניא, והוא ענה לו שהוא מחבב את הדוסים, אלה עם הזקנים והאוטנטיות שלהם, לא מאמין לסיפורים שהם אוכלי חינם. ראה הרב שדברים פשוטים הוא אומר אבל כדי לזכות תלמידי חכמים בדמים זה לא מספיק, גם קיסר רומאי לא יכול ככה להחליט לזכות תלמידי חכמים בלי שהסכימו איתו על זה בשמים, רצה לומר לו את כל זה אבל במקום שתק הרב בשקט, התעטף ברוח הקדושה, הרכיב שני אנשים אחד על כתפי השני, נתן לבחור העליון יונה בלי עלה של זית, אמר לזה שלמטה שיגיד לחברו שרכב עליו להפריח את היונה, כך הוא הבין מה הוא צריך להגיד, אז הוא ביקש על בנו שימלוך תחת שבטו ובשביל תלמידי חכמים וישראל הבין שצריך לחכות, כי בשמים עוד לא הגיע העת לתמוך בהם.
יום אחד הוא, השני, בא אליו עצבני, היה מלא חימה כמו הפרווה האדומה שלו, לא הספיק להיכנס וכבר שסף את גרון העבד סתם, הרב ראה דם ואמר לעצמו בראש ''צפרדע כינים'' שפך לו השני את כל הבטן המלאה שהיה לו, על הדמוקרטים שמעצבנים אותו, שהוא שונא בחירות במליאה, שהם מתנגדים להצבעות שלו ושדמוקרטיה זה בעצם לא שיטה טובה, הציע להרוג את כולם באחת, כל חברי הכנסת. בשביל מה לו אותם, הם סתם מפריעים לו לנהל את העולם, אבל הרב לא אוהב איך הוא שופך דמים, הלך הרב לגינה, עקר בשקט צנונית חמודה, כי זה לא פסק משולחנו, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, הגיש לו אותה בחיוך שירגע וסתם, חזר על זה יום אחר יום, הצנוניות הרגיעו לו את הבטן, השכיחו ממנו במעט את תאוות הרצח, אז הוא רצח אותם בשקט אחד אחד, כל ערב הזמין אחד אצלו לערב וחתך לו את הראש בשקט ודמיין איך הם צנונים שהוא קוטף אותם מהגינה.