א. לפי שאינן בני תורה. כמדו' דמצינו כגון דא בביצה לגבי מת ביו"ט שני ובחולין לגבי כחל, ולפלא על בעל מסוה"ש שלא ציינם.

ב. מאן דאסר שפיר אסר ומאן דשרי שפיר שרי. לכאורה לא יתכן ששני החולקים יצדקו בלא לומר דמר אמר חדא וכו'. אמנם הדבר מתבאר מתוך הסוגיא שכוונתו שאינם חולקים ביסודי ההלכות, תרוייהו מודו לתוספתא הנ"ל דאם הגוי לא ידע כלל שזה יין מותר בשתייה, ובאופן דהוי רק כוחו, מותר אף בהנאה, ואם הגוי יודע שזה יין קי"ל דאסור אף בהנאה אף שלא בכוונת ניסוך, ולכן שניהם צודקים, ולא נחלקו אלא בעובדא המסויימת הזו שלפניהם אי יש לשער שהגוי ידע או שלא ידע.

ג. בעובדה הנ"ל. קצ"ב איך אמרו לאדם שאין מכירים אותו שישקה אותם, והא שמא גוי הוא וכפי שנתברר לבסוף. ואף אם ישראל הוא שמא הוא מאותם שהם כגויים לכל דבריהם. וכפי הנראה היה נראה ישראל כשר באופן שהיה מותר לסמוך על זה.

ד. איקלע לבצרה. לכאורה הוא דבר רחוק מן הדעת איך יתכן שטעה ר"ל טעות שכזו. דלכאורה בצרה רחוקה מאד מגבולי א"י המזרחית. והרי ר"ל היה שם בגופו לפי המסופר. ויל"ע.